ימים קשים, תקופה לא קלה ...

[אחשל]

ימים קשים, תקופה לא קלה ../images/Emo10.gif...

כמו כל שנה, התקופה הזו שמתחילה כשפסח מתקרב, ונמשכת אחרי לג" בעומר, מעיקה עלי. מחרתיים, ל"ג בעומר אנחנו מציינים את יום השנה ה-11 בלי שלומית

. אולי זה נראה שאנחנו אמורים להסתגל, לאין הזה, אבל משנה לשנה העדרה מורגש יותר, כאילו קיימים מסלולי חיים פוטנציאלים שהיתה יכולה ללכת בהם, והם מתקיימים סביבנו בעולם של "אילו" ו"אולי"... אולי היא היתה היום דוקטור לספרות ולאנגלית? ואולי היתה נשארת לעבוד בחנות הנעלים? אולי היא היתה היום אמא לשלושה ילדים? ואולי היתה נשארת רווקה? אולי... אולי... אולי........................................................................... ושום דבר מזה לא מתקיים

 

[yazi22]

יש בזה גם מעט נחמה

באופן מוזר, כשאני שומע מ"ותיקים" שעם הזמן החוסר רק גדל, אני מתנחם בזה. אני כל הזמן חושש מההיפך.

 

[אחשל]

אשריך, שבזה אתה מתנחם ../images/Emo4.gif...

גם מי שחי בלבבות לעולם יחסר לנו

 

[yazi22]

אני כל הזמן פוחד

שמה שנשאר בלב ובזכרון ידהה או ידעך

 

[yazi22]

משני צידי המתרס

קראתי את המאמר של אסא כשר. אני עומד במקום שלי, כמו שלו, כמו שלך, ומשם, מהמקום הזה בדיוק כתבתי פעם על אותה האהבה וגם בחרתי בשם דומה - כשתהיה בתוך אלף לבבות. יש כך רב בכל לב אוהב שמצטרף. וממקום אחר, כמו שהוא מספר על הספרים, אני לעיתים קרובות נכנס לאתרים שונים, או לדף באתר של משרד הבטחון, ופשוט קורא. תורם את חלקי בזכרון. ובכל זאת אני יודע שהזכרון האישי שלי, מה שאני הכרתי וידעתי, אין לו שום תחליף ושום שותף. אני יכול להשתתף בצער.

 

[24 ברבלה]

מבינה אותך...

אומנם אצלי התקופה הזו מתחילה רק בעוד כשלושה חודשים, אז נציין שנתיים (סה"כ שנתיים וזה נראה כמו נצח) ללכתו של רמי שלי והכאב מתעצם... עם זאת, חלק מהימים האלה גם נותנים איזשהי לגיטמציה לכאב ולכל המסביב, אפשר יותר לדבר, להזכיר, לשתף אנשים כי ביום יום זה מרגיש מכביד ואז כולם מתאספים לכבודו ויש בזה קצת התרגשות וקצת פחד, כשכל שנה זה יצטמצם ורק הקרובים ביותר יישארו, זה עצוב וכואב בעיקר כי אני יודעת כמה זה חשוב להורים שלו...אני אישית יודעת שכל החברים והמכרים לא שוכחים אף פעם פשוט יש משהו נורא מחייב באזכרות ועלייה לקבר... אתמול תוך כדי המעבר לדירתי החדשה מצאתי באחד הארגזים את האלבום שהכנתי לאחר שנפטר, מן תרפיה ביצירה שעשיתי, שכחתי כמה יצא מהמם ומרגש... חברה הגיעה לבקר והרגשתי דחף לשתף... הוצאתי שוב את האלבום ועלעלנו בו... אני חושבת שמהמקום היום יכלתי להסתכל על התמונות ולהתגעגע בחיוך עם כל הכאב חייכתי וסיפרתי ונזכרתי ושוב.. זה היה נראה לי כמו נצח... אהבה של חצי שנה שנגדעה בשיאה... מאחלת לך, לכולנו (כל אחד והתאריכים שקשים לו במיוחד) לעבור את התקופה הזו תוך הסתכלות נכונה על הקושי ולזכור שזה עבורם ועבורינו ימים חשובים לזכור ולהזכיר גם למעגל של הפחות קרובים... איתך ועם כולכם...

 

[אחשל]

לא חושש מהמעגל המצטמצם...

זה מאוד טבעי שפחות ופחות מגיעים לאזכרה. בשנים האחרונות מגיעים בעיקר בני משפחה, לא כולם, ומעט חברים קרובים של ההורים. ההבדל המשמעותי לעומת שנים קודמות הוא שאחרי 10 שנים של מסורת, הורי החליטו לא להמשיך ב"הפקת" ערב ההנצחה שארגנו מדי שנה, בהשתתפות מקהלת מורן, ועל זה מאוד עצוב לי. הערב הזה איפשר להרבה מאוד אנשים שרובם לא הכירו את שלומית מעולם, להכיר אותה ולשמוע עליה, ולו מעט. הם מתכוונים להמשיך בהענקת מלגות על שמה, אבל זה יהה במסגרת קונצרט סוף שנה שהמקהלה מקיימת, ולא בערב מיוחד. תודה לך

 

[24 ברבלה]

מאוד מבינה למה זה כואב לך

ועל זה התכוונתי, לאו דווקא אזכרות (למרות שלהורים זה תמיד יהיה עצוב שפחות יגיעו) אלא גם אירועי הנצחה כי יש בזה באמת משהו מרגש וחשוב והתאגדות של כולם למטרה אחת, לזכור... איני יודעת את סיבת הורייך להפסיק את המסורת אך אני יכולה להניח שההתעסקות וההפקה לפעמים צורכים אנרגיות רבות וזה קשה וכואב... יכולה להציע לך לעשות משהו שהוא לגמרי שלך עבור אחותך אך במסגרת מצומצמת יותר.. אולי ביום ההולדת של שלומית, אולי איזה טיול לזכרה במקום שאהבה ועוד כאלה דברים בסגנון... בהצלחה

 

[eaz1514]

../images/Emo201.gif אולי ,למה, איך? נשארו לנו רק השאלות

 

[דליה ח]

השאלות שיישארו באוויר, תמיד

11 שנים, שלוש שנים ועשרים שנים...השאלות שגומרות את השפיות. במלחמה על השפיות אין שאלות גם אם הכל מטושטש, לא ברור גם אם הכל מרגיז ,לא צודק במלחמה הזו אנחנו נתפרק. את השאלות נפריח לשמיים ולא נקבל תשובות ברורות נרים מבט למעלה, נעצום עיניים עד שלא נראה כלום מבעד למסך הדמעות. במלחמה על השפיות לא כדאי לשאול למה דווקא, מי ,ומתי לנבור במחשבות אין קץ עד שהלב עומד להתפוצץ. ומה שנותר,לשמור על הלב, שנשבר את השארית הכוחות ליום המחר לצעוד בשני נתיבים מקבילים נתיב המוות ונתיב החיים. ביקרתי באתר וראיתי ילדה מדהימה. ילדים כאלה פשוט לא יכולים למות. אנחנו לא ניתן להם, אנחנו נדבר, ונזכיר, ו"נחייה" אותם בדרכנו .

 

[אחשל]

../images/Emo51.gifדליה ../images/Emo24.gif

 

[שרון123]

עצוב כל כך ../images/Emo14.gif

 

[yamkachol]

../images/Emo201.gif

 

[ר ש פ י ם]

איתך ב - ../images/Emo201.gif

 

[אחשל]

תודה ../images/Emo24.gif

מתחיל להתאושש קצת, וחשבתי שהימים האלה נגמרו לפחות עד שנה הבאה, אבל אתמול, בדרך הביתה, חלפה לידי מכונית, ומי שנהגה בה נראתה פתאום כ"כ דומה, כמו ששלומית היתה אמורה אולי להיראות היום... לא הצלחתי ממש לראות את הפנים, אבל משהו בתסרוקת, בצבע הסער, בתווים הכללים זרק את המחשבות בחזרה לעבר...