ימים של געגוע
...ואצלי דווקא, ימים של געגוע אחרי אותה הסערה. סערה שריגשה והרעידה את אמות הסיפים. סערה שטרם שככה לחלוטין, שעדיין מפעפעת, שממשיכה לזעזע את צמרות העצים ולהלהיט את גלי הים. תחושה של ציפייה. האם יתדפקו שוב טיפות הגשם על חלוני. האם תשוב הרוח הסוחפת לקחת איתה כל מה שבדרכה...והאם היא תשתה שוב את הגשם... בכל סערה יש משהו ארוטי, משהו חושני. גם כשהיא מכה בנו. וגם כשעוצמתה משבשת לנו את קו המחשבה, מבלבלת אותנו ומשאירה אותנו המומים ומבלי שנדע בדיוק את דרך הפעולה. האם להגביה את החומות כדי שגלי הים הסוערים לא יציפו אותנו? האם לקשור עצמנו חזק לקרקע, או להתחבא במערה חשוכה, כדי שהרוח האדירה לא תסחוף אותנו איתה? ויחד עם זאת - איזה כיף זה יכול להיות להתמזג עם בנות הים שבוודאי שוכנות בין הגלים הסוערים. ואיזו תחושה עילאית זו תהיה להיסחף עם הרוח, ולרחף בחוויה כמעט ארוטית מעל העולם... כן... סערות עלולות (או עשויות) להפר את האיזון הנפשי ואת שיווי המשקל. ובסופו של יום, תחושותנו אחרי הסערה, מאותתות לנו שהיא לא היתה לחינם. שבמידה ושרדנו אותה, את ליבת הסערה, היא העניקה לנו את ההזדמנות הכמעט נדירה לעשות עם עצמנו את הדבר החשוב ביותר שאנו מסוגלים לעשותו כבני אנוש וכברי-דעת: למידה. למידה על עצמנו, על מה שיש בנו ומה שאין, על מה שאנו רוצים להעניק ועל מה שאנו מסוגלים לקבל. פשוט למידה. למידה לשמה. לפי דעתי הוא לא התעייף. לפי דעתי הוא עדיין נסער, ומצפה בכיליון ``אוזניים`` לשמוע את קולך. לפי דעתי הוא אפילו טיפה מקנא...ולפי דעתי הוא עוד ירצה ויבקש הרבה הרבה פלחים... אתמול בלילה חזרתי ושמעתי מספר פעמים את השיר שלנו של אותו לילה: Tears in heaven. תשתדלי להקשיב שוב למילים. נדמה לי שמדברים שם עלינו...
...ואצלי דווקא, ימים של געגוע אחרי אותה הסערה. סערה שריגשה והרעידה את אמות הסיפים. סערה שטרם שככה לחלוטין, שעדיין מפעפעת, שממשיכה לזעזע את צמרות העצים ולהלהיט את גלי הים. תחושה של ציפייה. האם יתדפקו שוב טיפות הגשם על חלוני. האם תשוב הרוח הסוחפת לקחת איתה כל מה שבדרכה...והאם היא תשתה שוב את הגשם... בכל סערה יש משהו ארוטי, משהו חושני. גם כשהיא מכה בנו. וגם כשעוצמתה משבשת לנו את קו המחשבה, מבלבלת אותנו ומשאירה אותנו המומים ומבלי שנדע בדיוק את דרך הפעולה. האם להגביה את החומות כדי שגלי הים הסוערים לא יציפו אותנו? האם לקשור עצמנו חזק לקרקע, או להתחבא במערה חשוכה, כדי שהרוח האדירה לא תסחוף אותנו איתה? ויחד עם זאת - איזה כיף זה יכול להיות להתמזג עם בנות הים שבוודאי שוכנות בין הגלים הסוערים. ואיזו תחושה עילאית זו תהיה להיסחף עם הרוח, ולרחף בחוויה כמעט ארוטית מעל העולם... כן... סערות עלולות (או עשויות) להפר את האיזון הנפשי ואת שיווי המשקל. ובסופו של יום, תחושותנו אחרי הסערה, מאותתות לנו שהיא לא היתה לחינם. שבמידה ושרדנו אותה, את ליבת הסערה, היא העניקה לנו את ההזדמנות הכמעט נדירה לעשות עם עצמנו את הדבר החשוב ביותר שאנו מסוגלים לעשותו כבני אנוש וכברי-דעת: למידה. למידה על עצמנו, על מה שיש בנו ומה שאין, על מה שאנו רוצים להעניק ועל מה שאנו מסוגלים לקבל. פשוט למידה. למידה לשמה. לפי דעתי הוא לא התעייף. לפי דעתי הוא עדיין נסער, ומצפה בכיליון ``אוזניים`` לשמוע את קולך. לפי דעתי הוא אפילו טיפה מקנא...ולפי דעתי הוא עוד ירצה ויבקש הרבה הרבה פלחים... אתמול בלילה חזרתי ושמעתי מספר פעמים את השיר שלנו של אותו לילה: Tears in heaven. תשתדלי להקשיב שוב למילים. נדמה לי שמדברים שם עלינו...