ימי זכרון ודיכאון

[עתיד ורוד2]

ימי זכרון ודיכאון

כמו בכל שנה כמה ימים לפני יום השואה, ובכלל במהלך השנה אני רואה סרטים על השואה. אני רואה את זה כי זה מעניין אותי וחשוב לי לדעת מה קרה שם. לרוב, על אף הנושא הקשה, אני מצליחה להתמודד עם סצנות קשות או עם נושאים קשים שעולים בסרט.

השבוע ראיתי סרט, יכול להיות שהוא היה קצת יותר קשה מהרגיל אבל עדיין לא משהו שלא ראיתי בעבר, והיה לי מאד מאד קשה לראות אותו, ראיתי אותו בפעמיים ובפעם השניה ממש לא יכלתי לסיים ונטשתי את הסרט.

איך אתם עם סרטים שואה/זכרון, נראה לכם שקשה לכם יותר מאנשים שלא סובלים מדיכאון או שאין קשר בין השניים? האם בתקופות דכאון יותר קשה סרטים כאלה משפיעים עליכם אחרת?

 

[נסחפת עם הגלים]

הממ שאלה טובה שאלת

תראי בגדול זה לא מכניס אותי לדיכאון בגלל עצם הנושא העצוב או הסצנות הקשות. אני חובבת סרטי אימה די מושבעת ויש לי קיבה חזקה בכל מה שקשור לסצנות קשות.

אבל בגלל שזה לא סרט ומדובר על אירועים שקרו במציאות, עצם המחשבה על מלחמות, כאב, סבל אנושי, רוע אנושי מכניסה אותי לפסימיות מסוימת. אז כן זה גורם לי להיכנס לדיכאון אבל יותר מהפן הקוגנטיבי. לחשוב הרבה על מוות וכו'.

באופן אישי אני יותר "מתחברת" ליום הזיכרון. ייתכן כי חוויתי את הכאב על בשרי ואנחנו עדיין חווים את המציאות הקשה גם היום וזה יותר מוכר ורלוונטי לי. אני גם די "מתחברת" לשירי יום הזיכרון. כשהייתי במקהלה של העיר שלי נהגנו לשיר בטקסי יום הזיכרון וזה מאוד ריגש אותי, ויחד עם זאת ביום העצוב הזה אני מתמלאת תחושת פטריוטיות. אני מסתכלת על הנופלים ומצדיעה להם. וזה מכה בי שהאדמה היא לא סתם אוסף גרגירי חול ואבנים. יש בה סיפור, היסטוריה, אישיות משלה. יש בה כאב ודמים ומתים אך היא גם גואלת ונותנת תקווה, כי אין לנו אדמה אחרת.

מה שמתחבר בעיני גם ליום השואה, הרי לולא האירוע הנורא הזה לא היתה מתחלחלת התובנה הדחופה שיש לתת ליהודים מדינה משלהם בה יהיו אדונים לעצמם, חופשיים בלי שירדפו אותם.

 

[היי48]

תראי

קשה לי לראות סרטים של של יום הזכרון/השואה, אבל לא יותר מאשר סרטים אחרים שמתארים סבל שנגרם מסיבות אחרות ובתקופות אחרות, כמו למשל ממחלה, התעללות מצד משפחה/בן זוג וכו'. כמובן שהסבל שאנשים עברו בשואה הוא סבל ברמות שפשוט קשה לנסות ולדמיין אפילו, אבל לצערנו הרב היו דברים מעולם ועדיין יש, ויש גם אנשים שסובלים בצורה קיצונית מאוד גם במצבים אחרים, כמו למשל הבת של יוזף פריצל ימח שמו, המקרה של וונדי מלדונדו (שסיפורה תואר בסרט Every fucking day of my life) וכו'.

אבל מה שכן, כמו שנסחפת עם הגלים אמרה, הימים האלו גורמים לך להבין לעומק את ההקרבה שאנשי כוחות הביטחון עושים עבורנו כל יום ביומו, ואת זה שבלעדיהם לא היינו מצליחים לשמור על המדינה אלא היינו נאלצים לחזור לגלות ולהמשיך ולעבור טרגדיות כמו השואה. גורם לי לחשוב על כך שאנחנו חייבים להם המון. ואני ממש לא מסכימה עם הגישה שיש לחלק מהאנשים על כך ש "די כבר לטחון את הנושא של השואה, בואו נסתכל קדימה, הרי היום עמי אירופה הם כבר דמוקרטים ונאורים וזה אף פעם כבר לא יחזור על עצמו". בולשיט. גישה שלדעתי דבר ראשון מראה חוסר כבוד לנספים, ודבר שני חוסר הבנה והכרה של טבע האדם.