ין לנו מה לעשות בשבילך
אני יושב לי מול המחשב לפנות בוקר והכאבים משגעים אותי, לקחתי כבר את כל המנה עד מחר בערב בשבע, אני חושב שאפשר היה להרדים עדר של פילים אפריקאיים בכמות המורפיום שיש בתוכי, אבל הכאב עדיין מנסר. רציתי להתחלק איתכם במסר שאני מקבל מהרופאים שמטלים בי שאני למעשה נטל ושהם היו מתים שאני התנדף להם מהחיים. הגעתי במצב על הפנים לקופת חולים האחות שפגשה אותי במיזדרון הכניסה אותי מיד לחדר האחות והשכיבה אותי אולי בגלל צער בעלי חיים או בכדי שהאחרים לא יצטרכו לראות אותי!! אחרי כמה דקות מופיע הרופא עם טופס הפניה למיון, המצב לא ברור הוא אומר ( לי המצב דוקא ברור לחלוטין) אני מפנה אותך למיון, הוא לא בדק אותי הוא לא דיבר איתי, רק נתן לי את הטופס ונימלט מהחדר כשעל פניו מבט של הקלה. מסיעים אותי לחדר המיון אמצע הלילה אני שולף את הפינקס הצהוב של האונקולוגיה וההפניה מודדים לי לחץ דם וחום ומשכיבים אותי במיון הפנימי מגיע רופא ראשון שואל מה קרה? כואב אני אומר הפנים שלו מתרכמים כאילו אכל כרגע קילו לימונים עם הקליפה וככה במשך כל הלילה כל פעם מגיע מישהו אחר בחלוק לבן מסתכל בגיליון שואל מה קרה כואב אני עונה והוא נעלם. אחרי שעברתי לילה מסויט של תאונות דרכים דקירה אשה מוכה סתם אפנדיציט מגיע רופא אחד חכם מסתכל בגיליון שואל מה קרה כואב אני עונה ואז הוא אומר נו? כואב אני חוזר על דברי אולי לא הבין והוא אומר אתה יודע אתה חולה, הוא אפילו לא אומר את שם המחלה, אין לנו מה לעשות בשבילך חבל שהחזיקו אותך כאן עשרים שעות וחותם על מכתב שחרור. תשמע אני לא מצפה שיחבקו אותי או שישבו איתי לשיחת נפש אבל המבט בעיניים של כל אדם מהצוות הרפואי שמטפל בי ממש לא נותן לי את הכוח לעבור עוד יום, קצת אמפטיה ודי.
אני יושב לי מול המחשב לפנות בוקר והכאבים משגעים אותי, לקחתי כבר את כל המנה עד מחר בערב בשבע, אני חושב שאפשר היה להרדים עדר של פילים אפריקאיים בכמות המורפיום שיש בתוכי, אבל הכאב עדיין מנסר. רציתי להתחלק איתכם במסר שאני מקבל מהרופאים שמטלים בי שאני למעשה נטל ושהם היו מתים שאני התנדף להם מהחיים. הגעתי במצב על הפנים לקופת חולים האחות שפגשה אותי במיזדרון הכניסה אותי מיד לחדר האחות והשכיבה אותי אולי בגלל צער בעלי חיים או בכדי שהאחרים לא יצטרכו לראות אותי!! אחרי כמה דקות מופיע הרופא עם טופס הפניה למיון, המצב לא ברור הוא אומר ( לי המצב דוקא ברור לחלוטין) אני מפנה אותך למיון, הוא לא בדק אותי הוא לא דיבר איתי, רק נתן לי את הטופס ונימלט מהחדר כשעל פניו מבט של הקלה. מסיעים אותי לחדר המיון אמצע הלילה אני שולף את הפינקס הצהוב של האונקולוגיה וההפניה מודדים לי לחץ דם וחום ומשכיבים אותי במיון הפנימי מגיע רופא ראשון שואל מה קרה? כואב אני אומר הפנים שלו מתרכמים כאילו אכל כרגע קילו לימונים עם הקליפה וככה במשך כל הלילה כל פעם מגיע מישהו אחר בחלוק לבן מסתכל בגיליון שואל מה קרה כואב אני עונה והוא נעלם. אחרי שעברתי לילה מסויט של תאונות דרכים דקירה אשה מוכה סתם אפנדיציט מגיע רופא אחד חכם מסתכל בגיליון שואל מה קרה כואב אני עונה ואז הוא אומר נו? כואב אני חוזר על דברי אולי לא הבין והוא אומר אתה יודע אתה חולה, הוא אפילו לא אומר את שם המחלה, אין לנו מה לעשות בשבילך חבל שהחזיקו אותך כאן עשרים שעות וחותם על מכתב שחרור. תשמע אני לא מצפה שיחבקו אותי או שישבו איתי לשיחת נפש אבל המבט בעיניים של כל אדם מהצוות הרפואי שמטפל בי ממש לא נותן לי את הכוח לעבור עוד יום, קצת אמפטיה ודי.
