אזרח במדינת רווחה
New member
ינעם ליף במכתב פומבי לבתו
דפני, בתנו האהובה, האמיצה,
בשנה החולפת, ובמיוחד בחודשים הראשונים של המחאה החברתית, קבלנו אין ספור
פניות מהעיתונות להתראיין. רצו לדעת היכן, באיזה בית צמחת, כיצד עוצבה
אישיותך, איזה ויטמינים לקחת.…
... לא התראיינו. היינו בונקר, גם אל מול ההכפשות הקשות, הזדוניות,
ניסיונותיהם הנואלים של פוליטיקאים ופוליטיקאיות לתייג אותך במגמתיות, אל
מול כל אותם צרי עין הרוצים לחדור אל חייך, אל תיקך הרפואי, כולל עיתונאי
פופוליסט וגס רוח שכל תכניו העיתונאיים והרוחניים נשמעים כמו אוסף של
סיסמאות, כיאה לתוכניתו השייכת לאותה תרבות קליפית, קצרת רוח ומתלהמת
הפושה במקומותינו..
אנשים מביעים דעתם על אישיותך ועל הרקע ממנו הם חושבים שבאת מבלי לדעת
דבר וחצי דבר. אנחנו יודעים מאיפה באת, מהם הערכים עליהם גדלת ומאיזה
חומרים את יצוקה. כן, גדלת בשכונת רחביה בירושלים, היכן שגדלתי אני. הורי
גידלו אותנו בדירה בדמי מפתח וילדותי עברה בצל הצנע של שנות החמישים
והמיתון הגדול של שנות הששים, הרחק מכל תחושה של שפע. אבל בבית היו
ספרים, ופסנתר, וכינור, ואמנות ומוסיקה. באותו הזמן גדלה אמך טניה בבית
קטן בריגה עם הוריה המבוגרים, אחיה הגדול ושלושת אחייניה המבוגרים ממנה
בהרבה, אותם הצליח אביה לאתר בבתי יתומים לאחר המלחמה הגדולה. גם
במשפחתנו ידענו להתגבר על מוות ויתמות בעזרת ערבות הדדית אמיצה ומלוכדת.
טניה, דור שני לשואה, עלתה עם הוריה
בתחילת שנות השבעים ושוכנו בדירת עמידר בבאר שבע, גם שם היה פסנתר ושם
למדה את השפה העברית וסיימה בגרות בהצלחה. סבא נחמיה, שלא זכית להכירו,
המשיך לדבר יידיש עד יומו האחרון והאמין שחינוך הוא המפתח. דפני, את גדלת
בסביבה שמאמינה בכוחו של האדם ללמוד, בזכותו לבטא ולמצוא את עצמו. מגיל
צעיר החדירה בך אמך את הזכות לאסרטיביות ולהעצמה נשית. תמיד היית עצמאית
וחשוב היה לך לעבוד, ועשית זאת בחריצות ובהתמדה. גדלת בירושלים בלב הסערה
– פיגועים, הפגנות יומיות מימין ומשמאל, נשים בשחור ונשים בירוק, מתחת
לחלוננו ממש.
מעורבותך החברתית הייתה למופת, ותמיד תרמת למען הכלל, בין אם במועצות
התלמידים (היית יו"ר המועצה בתיכון אלון בכתה י"א וקבלת תעודת הצטיינות
על מעורבות חברתית), או בהתנדבות במרכזי נוער בסיכון או בפרויקטים של
עמיתייך ללימודי קולנוע. תמיד שמת את צרכייך האישיים במקום האחרון. את
מחלתך הדחקת, ודחפת קדימה. השתתפת בהפקות רבות בתפקידים שונים ותובעניים,
עם יכולת ארגון, כריזמה ויצירתיות.
בתחילתה של המחאה החברתית לפני שנה, אני זוכר שכמעט ונשברת. אמרת לנו –
אני לא בחרתי בזה! נכון. הקמת אוהל והסכר נפרץ! הכוחות שנדרשו ממך היו
אדירים. הצלחת לגייס אותם במסירות ובהקרבה ובנחישות ובתבונה. בחודשים
האחרונים את מתמסרת לרעיון חברתי בעל משמעות רבה ואינך צריכה לתת דין
וחשבון לאיש על האוברדראפט שלך.
המעצר האלים שלך ביום ששי שבר אותי. הפלישה האלימה הזו, הברוטאליות, פניך
האומרות הכול, מול אטימות פני השוטרים עם משקפי השמש הכהים. ואחר כך
השקרים – כולם משקרים בלי למצמץ – השוטרים, מפקדיהם ומפקדי מפקדיהם. ואת
מתמודדת בגבורה עם הכאב הפיזי, עם תחושת העלבון העמוקה אבל את ממשיכה
ואינך נותנת לתהום הערכית הזו לשבור אותך.
אנחנו מלאי פליאה מתעצומות הנפש שלך ואנו נפעמים מהתמיכה שאת זוכה לה
ומההזדהות שמביעים אנשים מכל הגילים. הארץ הזו מלאה באנשים ערכיים,
חיוביים, תורמים הרוצים עתיד טוב יותר והם אתך.
דפני, בתנו האהובה, האמיצה,
בשנה החולפת, ובמיוחד בחודשים הראשונים של המחאה החברתית, קבלנו אין ספור
פניות מהעיתונות להתראיין. רצו לדעת היכן, באיזה בית צמחת, כיצד עוצבה
אישיותך, איזה ויטמינים לקחת.…
... לא התראיינו. היינו בונקר, גם אל מול ההכפשות הקשות, הזדוניות,
ניסיונותיהם הנואלים של פוליטיקאים ופוליטיקאיות לתייג אותך במגמתיות, אל
מול כל אותם צרי עין הרוצים לחדור אל חייך, אל תיקך הרפואי, כולל עיתונאי
פופוליסט וגס רוח שכל תכניו העיתונאיים והרוחניים נשמעים כמו אוסף של
סיסמאות, כיאה לתוכניתו השייכת לאותה תרבות קליפית, קצרת רוח ומתלהמת
הפושה במקומותינו..
אנשים מביעים דעתם על אישיותך ועל הרקע ממנו הם חושבים שבאת מבלי לדעת
דבר וחצי דבר. אנחנו יודעים מאיפה באת, מהם הערכים עליהם גדלת ומאיזה
חומרים את יצוקה. כן, גדלת בשכונת רחביה בירושלים, היכן שגדלתי אני. הורי
גידלו אותנו בדירה בדמי מפתח וילדותי עברה בצל הצנע של שנות החמישים
והמיתון הגדול של שנות הששים, הרחק מכל תחושה של שפע. אבל בבית היו
ספרים, ופסנתר, וכינור, ואמנות ומוסיקה. באותו הזמן גדלה אמך טניה בבית
קטן בריגה עם הוריה המבוגרים, אחיה הגדול ושלושת אחייניה המבוגרים ממנה
בהרבה, אותם הצליח אביה לאתר בבתי יתומים לאחר המלחמה הגדולה. גם
במשפחתנו ידענו להתגבר על מוות ויתמות בעזרת ערבות הדדית אמיצה ומלוכדת.
טניה, דור שני לשואה, עלתה עם הוריה
בתחילת שנות השבעים ושוכנו בדירת עמידר בבאר שבע, גם שם היה פסנתר ושם
למדה את השפה העברית וסיימה בגרות בהצלחה. סבא נחמיה, שלא זכית להכירו,
המשיך לדבר יידיש עד יומו האחרון והאמין שחינוך הוא המפתח. דפני, את גדלת
בסביבה שמאמינה בכוחו של האדם ללמוד, בזכותו לבטא ולמצוא את עצמו. מגיל
צעיר החדירה בך אמך את הזכות לאסרטיביות ולהעצמה נשית. תמיד היית עצמאית
וחשוב היה לך לעבוד, ועשית זאת בחריצות ובהתמדה. גדלת בירושלים בלב הסערה
– פיגועים, הפגנות יומיות מימין ומשמאל, נשים בשחור ונשים בירוק, מתחת
לחלוננו ממש.
מעורבותך החברתית הייתה למופת, ותמיד תרמת למען הכלל, בין אם במועצות
התלמידים (היית יו"ר המועצה בתיכון אלון בכתה י"א וקבלת תעודת הצטיינות
על מעורבות חברתית), או בהתנדבות במרכזי נוער בסיכון או בפרויקטים של
עמיתייך ללימודי קולנוע. תמיד שמת את צרכייך האישיים במקום האחרון. את
מחלתך הדחקת, ודחפת קדימה. השתתפת בהפקות רבות בתפקידים שונים ותובעניים,
עם יכולת ארגון, כריזמה ויצירתיות.
בתחילתה של המחאה החברתית לפני שנה, אני זוכר שכמעט ונשברת. אמרת לנו –
אני לא בחרתי בזה! נכון. הקמת אוהל והסכר נפרץ! הכוחות שנדרשו ממך היו
אדירים. הצלחת לגייס אותם במסירות ובהקרבה ובנחישות ובתבונה. בחודשים
האחרונים את מתמסרת לרעיון חברתי בעל משמעות רבה ואינך צריכה לתת דין
וחשבון לאיש על האוברדראפט שלך.
המעצר האלים שלך ביום ששי שבר אותי. הפלישה האלימה הזו, הברוטאליות, פניך
האומרות הכול, מול אטימות פני השוטרים עם משקפי השמש הכהים. ואחר כך
השקרים – כולם משקרים בלי למצמץ – השוטרים, מפקדיהם ומפקדי מפקדיהם. ואת
מתמודדת בגבורה עם הכאב הפיזי, עם תחושת העלבון העמוקה אבל את ממשיכה
ואינך נותנת לתהום הערכית הזו לשבור אותך.
אנחנו מלאי פליאה מתעצומות הנפש שלך ואנו נפעמים מהתמיכה שאת זוכה לה
ומההזדהות שמביעים אנשים מכל הגילים. הארץ הזו מלאה באנשים ערכיים,
חיוביים, תורמים הרוצים עתיד טוב יותר והם אתך.