יעל ואודי, גם אני איתכם

[פילה סגולה]

יעל ואודי, גם אני איתכם../images/Emo23.gif

(אוף, לא יכולו למען הפורום שלנו לעשות גם אייקון של חיבוק עצוב? אז קיבלתם לב, במקום או ליתר דיוק בנוסף) יעל, אני מזדהה עם כל מה שכתבו לך ואין לי מילות נחמה אולי פרט לעובדה שעם כל הכאב והקושי, זה חלק ממה שעושה אותך "יעל" משופרת. אני בטוחה שהיית נהדרת גם קודם ולו הייתה לך בחירה היית מעדיפה לדלג על ההתנסות הזו, אבל מאחר שזה קרה, אפשר גם לגדול מזה וכמו כל גדילה, זה לוקח זמן. מעבר למה שכבר כתבו לך הבנות הנהדרות כאן, אחיותינו לצרה, רציתי להתייחס לנקודה שהעלית: השחזור המתמיד של כל שלב, של כל רגע בתהליך הזה. אני יודעת שזה מייסר ופשוט "טוחן" את המח וזה גם גורם לנו לחיות את הסיוט כל פעם מחדש. חשוב לי שתדעי שלמרות שהתהליך של השחזור אכן מייגע הוא גם חשוב מאוד. היום יודעים, בהקשר של פוסט טראומה, כי אחרי כמות מסויימת של שחזורים (וזה יכול להיות גם אלפי פעמים) יש הקלה ושחרור. זה כמו שרואים סרט אימה פעם אחר פעם ובהדרגה פחות מפחדים ופחות נבהלים. כאן התהליך דומה ואם תקחי בחשבון שעם כל הקושי בסופו של דבר לשחזור יש תפקיד בעיבוד ובהחלמה, אולי יהיה קל קצת יותר לחיות איתו. אני בהתחלה חייתי את הכל כל פעם מחדש, כמה פעמים ביום וכמה פעמים בלילה וזה פשוט כאב, אפילו פיזית. הייתה לי נקודה בתחתית הגב שפשוט היתה מצטמררת כל פעם שהמילה "הפלה" עברה במוחי. ולפעמים זה קרה עשרות פעמים ביום. אחרי כמה חודשים עברה בי הצמרמורת הזו, בדיוק עם אותה מחשבה על ההפלה ואז פתאום חשבתי "הי, זו הפעם הראשונה מזה כמה ימים שאני מרגישה אותה" ופתאום תפסתי שאני כן מתקדמת, לאט אבל בטוח. זה לא יעלם אף פעם, אבל ידהה מעט, יקבל גוון ונפח אחר והדגשים יהיו אחרים. ועד אז (וגם אחר כך) אנחנו כאן. ומכיוון שאין להם אייקון של פילה, אני אשלח לך פרה (עשו סקר אצל פרות וגילו שהן מזדהות איתי...)

שלך, פילה סגולה

 

[יעל של אודי]

פילה סגולה ונהדרת

קראתי את המילים שלך ונדהמתי. מעניין אם אנחנו באות מתחום דומה של עבודה. אני עובדת בתור מרפאה באומנויות ולא פעם ולא פעמיים נאלצתי לעזור למטופלים שלי באותם מילים ממש. המוזר בכל הסיפור הזה הוא שמה שאת יודעת לעשות בשביל האחר, את לא תמיד יודעת לעשות בשביל עצמך. ואולי את לא יכולה לעשות בשביל עצמך כיון שפשוט אין את המרחק האיבייקטיבי הדרוש בשביל להיות לעזר. בתור אחת שמאמינה בתראפיה ובסיוע נפשי, נדהמתי שלקח לי חודשיים שלמים ולא מעט דחיפה מהסובבים הקרובים והאוהבים לבקש עזרה מקצועית. הרי זו העצה הראשונה שהייתי נותנת למישהי אחרת במצבי, ואני לא הצלחתי להביא את עצמי להרים את הטלפון ולבקש עזרה. מחר הפגישה השנייה. אני מקוה( אבל יודעת שזו תקות שוא)שיהיה מעט יותר קל ופחות כואב מהפעם הקודמת. תודה שהזכרת לי את מה שלא הייתי מסוגלת לזכור לבד. נשיקות יעל

 

[פילה סגולה]

התחום שלנו

הי יעל כנראה שאנו בתחומים דומים. בעברי (לא שאני כזאת קשישה, עם כל כך הרבה עבר, אבל בכל זאת...) למדתי פסיכולוגיה קלינית. מסיבות שונות החלטתי לא לעסוק בזה (לפחות כרגע) בחיי היום יום, אבל זה סוג השכלה שהולך איתי לכל מקום. מבחינות רבות אני מאוד רחוקה מזה היום ומבחינות אחרות התחום הזה הוא כנראה חלק מן האישיות שלי. מצחיק שבמהלך לימודי בחרתי מספר פעמים להתמודד תאורטית דווקא עם התחום של אובדן, אבל יש דברים שרק החיים יכולים ללמד אותנו. לגבי עזרה מקצועית, אני שמחה שפנית אליה. אני מאמינה מאוד דווקא בתחום בו את עוסקת וחושבת שהוא מדבר אל אוכלוסיה רחבה יותר מאשר טיפול "רגיל". ליתר דיוק אני חושבת שיש דרכים טיפוליות רבות ויעילות שעוזרות וכל אדם צריך למצוא את הנתיב שמתאים לו. באופן כללי, אני חושבת כי תחושה קשה מאוד אחרי אובדן היא טבעית בבחינת "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". היא אכן טבעית, אבל גם מפחידה מאוד, ממש מטביעה וכל דרך לא להרגיש בתוכה לבד היא טובה בעיני. אני מצאתי (להפתעתי, במידה מסויימת) נחמה רבה דווקא בסוג עבודה אנרגטי יותר, פחות רציונלי וכנראה עבורי כרגע זה מתאים. אני חוזרת ומחבקת אותך ומעיזה להבטיח שעד כמה שזה ישמע מופרך כעת, יום אחד העננים יתפזרו. שלך, הפילה הסגולה.