יפור חדש שכתבתי...
האמת היא שהוא דיי מפחיד ואני לא בטוחה שכולם יבינו את הכוונה שלו, אבל שיהי, תקראו: מדים אפורים רקיעות רגליים, אין אנו חושבים, אנו מתנהגים באופן נורמאלי. רקיעות רגליים, אין אנשים מסביבנו, אין דמעות אמיתיות. וכאשר הכל נגמר, אני ממשיכה לחשוב עליו, ממשיכה לדמיין אותו. המדים האפורים, אותם המדים שכולנו לובשים, מדגישים אותנו כקבוצה. ורק הוא, רק הוא מיוחד כ"כ, באותם מדים אפורים. אנו נושמים, אנו אוכלים, הכל בסדר ממושמע, באופן נורמאלי. אין מרווחים לא שווים, בין שורות האנשים, אין שונה, כולנו שווים. ורק הוא מיוחד, רק הוא לא נורמאלי, באותם מדים אפורים. לא מבינים אותי, רואים בי כשונה, כמוזרה. אני רוצה להיות כמו כולם, אבל לא מאפשרים לי, ורק הוא שונה, רק הוא ואני. אומרים שאני מיוחדת, אומרים שאני מפחידה, אבל איש לא מבין אותי. אני לא רצחתי איש, הכל היה מאהבה, הכל היה מתוך קדושה. איש לא מבין אותי, למה הרגתי אותם, למה אני שונה מכולם. אנשים הולכים לישון כל יום, ולא זכאים לקום ולנשום, את אותו האוויר שאני נושמת. אנשים קוראים לי משוגעת, מטורפת, לא שפוייה, אבל דיי! לא עוד תוויות, כולנו שווים, באותם מדים אפורים. המדים האפורים מסמלים את כולנו, ואני עצמי לא מבינה, איך אנשים כ"כ מיוחדים, לא מתנגדים, ולא נשלחים לתא השחור. שם אני והוא נפגשנו, אחרי שהתנגדתי להיות כמו כולם, שלחו אותו לאותו חדר קטן ואפלולי, עם קערת מים ומעט מזון, כמו חיה מורעבת בעטתי בקירות, ניסיתי לצאת, לברוח, לברוח מאותם מדים אפורים. "אני אינדיבידואליסטית" אמרתי, "אני אוכיח לעולם שלי, שאין צורך באותם מדים אפורים, ושצריכים להיות שונים". אותה הוכחה הרגה אותי, אותה הוכחה הרעיבה אותי בתא השחור, לא יכולתי לסבול יותר את השקט והבדידות, אז גאלתי את הנשמה שלו, מתוך הייסורים העמוקים שלה. ואז שהכל היה שקט, הם באו ולקחו אותי לחצר, 3 חודשים מאז שראיתי אור שמש, הם באו והשאירו אותי שם, תלוייה באויר ללא יכולת נשימה. רקיעות רגליים, אין דמעות אמיתיות, באותם מדים אפורים.
האמת היא שהוא דיי מפחיד ואני לא בטוחה שכולם יבינו את הכוונה שלו, אבל שיהי, תקראו: מדים אפורים רקיעות רגליים, אין אנו חושבים, אנו מתנהגים באופן נורמאלי. רקיעות רגליים, אין אנשים מסביבנו, אין דמעות אמיתיות. וכאשר הכל נגמר, אני ממשיכה לחשוב עליו, ממשיכה לדמיין אותו. המדים האפורים, אותם המדים שכולנו לובשים, מדגישים אותנו כקבוצה. ורק הוא, רק הוא מיוחד כ"כ, באותם מדים אפורים. אנו נושמים, אנו אוכלים, הכל בסדר ממושמע, באופן נורמאלי. אין מרווחים לא שווים, בין שורות האנשים, אין שונה, כולנו שווים. ורק הוא מיוחד, רק הוא לא נורמאלי, באותם מדים אפורים. לא מבינים אותי, רואים בי כשונה, כמוזרה. אני רוצה להיות כמו כולם, אבל לא מאפשרים לי, ורק הוא שונה, רק הוא ואני. אומרים שאני מיוחדת, אומרים שאני מפחידה, אבל איש לא מבין אותי. אני לא רצחתי איש, הכל היה מאהבה, הכל היה מתוך קדושה. איש לא מבין אותי, למה הרגתי אותם, למה אני שונה מכולם. אנשים הולכים לישון כל יום, ולא זכאים לקום ולנשום, את אותו האוויר שאני נושמת. אנשים קוראים לי משוגעת, מטורפת, לא שפוייה, אבל דיי! לא עוד תוויות, כולנו שווים, באותם מדים אפורים. המדים האפורים מסמלים את כולנו, ואני עצמי לא מבינה, איך אנשים כ"כ מיוחדים, לא מתנגדים, ולא נשלחים לתא השחור. שם אני והוא נפגשנו, אחרי שהתנגדתי להיות כמו כולם, שלחו אותו לאותו חדר קטן ואפלולי, עם קערת מים ומעט מזון, כמו חיה מורעבת בעטתי בקירות, ניסיתי לצאת, לברוח, לברוח מאותם מדים אפורים. "אני אינדיבידואליסטית" אמרתי, "אני אוכיח לעולם שלי, שאין צורך באותם מדים אפורים, ושצריכים להיות שונים". אותה הוכחה הרגה אותי, אותה הוכחה הרעיבה אותי בתא השחור, לא יכולתי לסבול יותר את השקט והבדידות, אז גאלתי את הנשמה שלו, מתוך הייסורים העמוקים שלה. ואז שהכל היה שקט, הם באו ולקחו אותי לחצר, 3 חודשים מאז שראיתי אור שמש, הם באו והשאירו אותי שם, תלוייה באויר ללא יכולת נשימה. רקיעות רגליים, אין דמעות אמיתיות, באותם מדים אפורים.
