משבר הסמוראים בשלהי תקופת טוקוגאווה
הנושא ששאלת עליו מרתק וסבוך למדי. אענה כאן בקצרה בלבד, מפאת העייפות והשעה המאוחרת (לפי שעון טוקיו). בסביבות 1600, לאחר קרב מכריע בסקיגהארה, הצליח הגנרל טוקוגאווה איאסו להשתלט על יפן, להביס את כל אילי המלחמה שהתנגדו לו ולאחד את הארץ כולה תחת שלטונו. טוקוגאווה, שהקים שושלת שוגונים (שליטים צבאיים) ששלטה ביפן עד 1868, היה צריך להתמודד עם מצב שבו כל הארץ (פחות או יותר) אחזה בנשק. על מנת להשיב את השלום ליפן ולכפוף אותה ביד ברזל לשלטונו, נקט טוקוגאווה במדיניות מעמדית נוקשה ביותר: כל מעמד היה חייב להסתגר בגבולותיו, ולא להתערבב עם מעמדות אחרים (מלבד מקרים חריגים שפורטו בחוק). מלבד זאת, נוצרה היררכיה בין המעמדות: הסמוראים היו המעמד העליון, לאחריהם האיכרים, ולבסוף הסוחרים ומתחתיהם הטמאים (אֶטָה או בורקומין, כפי שנקראו מאוחר יותר). החלוקה למעמדות היתה מבוססת על האידיאולוגיה הניאו-קונפוציאנית של השלטון, בהתאמה יפנית: הלוחמים שולטים במדינה, כמי שמגנים על הארץ וכאנשים שאמורים לעשות עבודה אינטלקטואלית, האיכרים אחריהם- מכיוון שהם יצרניים, והסוחרים למטה- מכיוון שהם נחשבים לפי הניאו-קונפוציאניזם כטפילים בלתי יצרניים. הבעיה היא, שהמציאות שנוצרה בהדרגה במהלך תקופת טוקוגאווה הפכה את החלוקה המעמדית הזאת לבעייתית יותר ויותר. השלום הממושך שהשליטה הבקופו (הממשלה הצבאית) בארץ, הביא לצמיחתה המהירה של כלכלת שוק ותעשייה פרה-מודרנית, כולל חברות ועסקי פיננסים מתוחכמים למדי (אף על פי שהארץ היתה סגורה למסחר חיצוני!). במצב עניינים זה, הסוחרים פרחו וצברו הון רב יותר ויותר. לעומתם, הסמוראים הלכו והתרוששו. מכיוון שלא היו כבר מלחמות, לא היה צורך בלוחמים, ורק מיעוט (אמנם גדול) מביניהם הצליח למצוא עבודה בפקידות. סמוראים אחדים הצליחו להתפרנס כסופרים או אינטלקטואלים- אך מדובר במיעוט קטן מאד. מעבר לכך, השלטון אסר על הסמוראים לעסוק בכל עבודה- כי זה נוגד את החלוקה המעמדית הנוקשה. הממשלה פרנסה, למעשה, קבוצה גדולה של סמוראים מובטלים, משועממים וממורמרים. השכר שלהם לא ניתן בכסף, אלא בקצבות אורז. וכאן התחילה בעייה, המון הסמוראים העירוניים והמשועממים רצה בידור. הבידור היה זמין, ברובעי השעשועים שפרחו בערים כאֶדוֹ (טוקיו של ימינו), קיוטו ואוסקה. אבל הבידור, בין אם מדובר במופעי סומו, הצגות תיאטרון, זונות ובוודאי גיישות- היה יקר בדרך כלל. קצבת האורז של רוב הסמוראים היתה מצומצמת, ולא הספיקה על מנת לממן את הוצאות הבידור ההולכות וגוברות. לפיכך, לוו סמוראים רבים כסף מהסוחרים העירוניים, ולמעשה השתעבדו אליהם. מכאן, נוצר מצב שהמעמד שהחוק הקנה לו את הסמכות הרבה ביותר- היה למעשה חלש, מרושש וממורמר, ואילו המעמד הנחות- הסוחרים- היה בפועל החזק ביותר. לפיכך, הלחץ על הסמוראים הלך וגבר- ורבים מהם פנו, כפי שהזכרת, לעסקים מפוקפקים למיניהם. בעיתות של משבר כלכלי, סמוראים רבים פשוט רעבו ללחם. הבקופו (ממשלת השוגון) ניסתה לפתור את המצב על ידי רפורמות. בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה היו מספר שרים רפורמיסטים, שניסו, איך נאמר בעדינות, לרפא מחלה סופנית באמצעות אספירין. הם שמטו את חובות הסמוראים מספר פעמים, אבל כמה פעמים אפשר? ניסו לחנך אותם לחסכנות וקמצנות- ללא הואיל- ובעיקר לערוך רפורמות פיסקליות על מנת להציל את התקציב של ממשלת השוגון- שהיה מדורדר גם הוא. למעשה, גם הבקופו היתה חייבת כסף רב לסוחרים הגדולים, שפשוט החזיקו אותה בגרון. מסיבות שונות, גם ההאנים (הנחלות הפיאודליות) היו ברובן מרוששות להחריד, וגם אלו מהאדונים הפיאודליים שהצליחו להשתלט על תעשיות משגשגות (כמו תעשיית הסוכר בדרום) היו בבעיות כספיות קשות. יאמר גם שההאנים שהצליחו לשגשג, היו דווקא נחלות פיאודליות שהיו יריבות לשלטון מאז ומתמיד- כך ששקט למדינה זה לא הוסיף. לפי הגדרה תיאורטית אחת, מהפכה פורצת כאשר המצב לפי החוק, שונה באופן רדיקלי מדי מהמצב בשטח. כך קרה בצרפת בשעת המהפכה הגדולה, וכך גם ביפן. אמנם, פתיחת יפן בכוח על ידי המערב היא שהביאה למהפכה, אבל אי אפשר להבין את האירועים הדרמטיים של הרפורמציה של מייג'י- שהונעה בסופו של דבר על ידי סמוראים צעירים מהפרובינציה- בלי להבין את התסכול הסמוראי ואת התחושה, שהיתה משותפת כמעט לכל המעמדות ביפן- שכך פשוט אי אפשר להמשיך.
