יצא לי לחשוב

[NIR Y]

יצא לי לחשוב

הרבה אומרים שפינק פלויד בזמן סיד בראט היא פינק פלויד אחרת, אבל השאלה היא, עם זאת פינק פלויד אחרת או פינק פלויד שמנגנת משהו אחר. בעצם אני שואל, כמה השפעה היה לשאר חברי הפינק פלויד בתופת סיד בארט, ובכלל אם סיד היה מגיע לשיאים שהגיע, אם היו איתו שלשה חברים אחרים שינגנו איתו. מצד אחד אפשר להסתכל על פינק פלויד שמייד אחחרי סיד בארט, ואין ספק שזה לא השיא של ההרכב הזה, ולהסיק שכנראה שהם לא עשו הרבה בתקופת סיד מכוון שהשיא שלהם הוא עם מוזיקה אחרת לגמרי. מצד שני אין ספק שהיה הרבה כישרון, גם בתקופת סיד, לווטרס לרייט וגם מייסון, וקצת קשה להאמין שהם לא תרמו הרבה ליצירות של סיד. מה אתם חושבים ?

 

[aviah]

קודם כל, המוזיקה באמת שונה

את מה שאומרים על תקופת בארט אפשר להגיד גם על התקופות הבאות. כשאני שומע את The Narrow Way, אני תוהה מה היה קורה אם גילמור היה הדומיננטי; כששמעתי את Wet Dream (אני חוזר אליו בשבוע הבא), תהיתי מה היה קורה אם רייט היה הדומיננטי; נדהמתי כששמעתי פעם שב-1968 פינק פלויד לא ביקשו מקלפטון להצטרף כגיטריסט; הייתי שמח עם האנשים היו עוזרים קצת ב-TFC ומלחינים אותו כמו שצריך, וכו'. היו בלהקה אנשים גאונים, עם אינטראקציות מסוימות (אין לי כרגע מילה יותר טובה) ומה שיצא זה מה שהיה צריך לצאת. אבל בהחלט היה יכול להיות אחרת ולא פחות טוב.

 

[ציףציף1000]

זה נכון

והשאלות שהעלית, ניר, הן טובות מאוד. סה"כ, יש לנו כאן 4 אנשים מוכשרים, פחות או יותר, שביחד הצליחו להגיע לשיאים מוסיקליים בכמה תקופות שונות ובדרכים שונות. אני לא יודעת אם כל אחד מהם היה מגיע לשיאים האלו בפני עצמו - בעצם, אני יודעת שהתשובה לשאלה היא שלילית. אף אחד מהם לא הצליח במיוחד כאמן יחיד. אפילו לא ווטרס, שהיה הכותב הדומיננטי בלהקה במשך תקופת הפעילות הפוריה ביותר שלה. אלבומי הסולו שלו לא מכרו מי-יודע-כמה עותקים, ובוודאי שהביקורת לא אהבה אותם. גילמור הוא גיטריסט מצויין,אבל ככותב שירים הוא מוגבל. רייט היה כשרון מבטיח בתחילת דרכה של הלהקה, אך איבד דרכו בהמשך, ובעצם כנ"ל גם מייסון. אלבומי הסולו של מייסון בעצם לא היו שלו (הוא השאיל את שמו למוסיקאים אחרים, ע"מ לקבל כסף מ-EMI שהבטיחו לו כנ"ל כשהפלויד חידשו את החוזה איתם). וגם בארט, להערכתי, היה אבוד בגלל שלא היה בלהקה קבועה. הוא היה זקוק לפלויד, יותר משהם היו זקוקים לו. פיטר ג'נר, אחד משני המנהלים המקוריים של הלהקה, הימר על סיד כאמן סולו, ואולי האיץ בו לעזוב את הפלויד. אבל הוא לא לקח בחשבון - כפי שהודה שנים אחר כך - עד כמה סיד היה קשור ללהקה ונאמן לה. הוא היה זקוק להם יותר מאשר כנגני ליווי - הם היו ה"מעבדה" שלו לנסיונות המוסיקליים שעשה, והוא היה זקוק לפידבק שלהם כדי להבין את שיריו-שלו. בלעדי זה, ועם נגני אולפן (גם אם הם היו חברים שלו) הוא היה פשוט אבוד, ואיבד את החשק לכתוב, לנגן ולהקליט. להקה היא תמיד יותר מסכום החלקים שלה. יש משהו בדינמיקה של להקה שמוציא מחבריה את המיטב. לכן, אישית, אני מעדיפה להקות על פני אמני-יחיד. אפילו אמנים שהם 'זאבים בודדים' מטבעם - נניח בוב דילן - כתבו והקליטו את מיטבם כאשר היתה להם להקת ליווי טובה. גם ספרינגסטין כנ"ל (ה-E-Street Band), ורבים רבים אחרים (עולים לי בראש הרבה שמות, אפשר אפילו לעשות רשימה). מה דעתכם?

 

[One Echoe]

אמני יחיד נקראים סונג רייטרים ../images/Emo13.gif

 

[ציףציף1000]

לא בדיוק...

סונג רייטר = כותב שירים. אמן יחיד זה מושג אחר. כותב שירים יכול להיות אמן יחיד, אבל יכול להיות גם שלא. כך, למשל, ריי דייויס הוא כותב השירים בלהקת הקינקס; הוא לא הוציא אלבום סולו מימיו. בדומה, דוק פומוס היה כותב שירים, אבל לא היה אמן כלל! אמן יחיד יכול להיות כותב שירים, כמובן, אבל יכול להיות גם שלא. במיוחד במחוזותינו, ישנם מבצעים רבים - זמרים וזמרות - שלא כתבו שירים כלל, או כתבו מעט מאוד שירים, ולכן אינם "כותבי שירים".

 

[One Echoe]

תראי...

לפי מה שקראתי בספר " רוק - מוזיקה ותרבות " הסונג רייטר התפתח בשנות ה70, בעיקר בהשפעת בוב דילן. כאשר סונג רייטר זה אחד שכותב מלחין ומבצע את השירים שלו... לאו דווקא כותב שירים-song writer...

 

[ציףציף1000]

נראה לי שכוונתך ל-singer-songwriter

הדבר שקראת עליו היה מה שנקרא singer-songwriter. היינו זמרים יחידים שמבצעים את השירים שכתבו בעצמם. עדיין, המילה songwriter פרושה כותב שירים, וזה יכול להיות מבצע-יחיד, או לא - כפי שכתבתי בהודעה הקודמת. לגבי singer-songwriters, למעשה, בניגוד למה שכתוב בספר שקראת, לא היה דבר כזה באמת. זה לא היה ז'אנר מוסיקלי מובהק. זו היתה פיקציה של חברות התקליטים, בתחילת שנות השבעים, כשהם ניסו למצוא יורש/ת לבוב דילן. הם חשבו שאם הם ימצאו עוד זמרים וזמרות שמבצעים לבד את השירים של עצמם, הם יעשו קופה. לכן הם החתימו באותה תקופה והוציאו אלבומים לאמנים רבים, בעיקר כאלו שגדלו על הפולק ונגזרותיו, ניגנו בגיטרה אקוסטית (לא רק) וביצעו שירים שכתבו בעצמם - יעני, אותה נוסחה כמו דילן. בישראל, במיוחד, היתה וישנה עדיין חיבה לתקופה הזו ול-singer-songwriters (מסוג מאוד מסויים).

 

[aviah]

אג'נדה גלצי"ת

סוזן וגה - מצוינת כשלעצמה - היתה מחלוצות הז'נר.

 

[ציףציף1000]

אהמ... טעות בידיך

סוזן ווגה היא תוצר של שנות השמונים; אני מדברת על תופעה הנטועה בשנות השבעים הראשונות. חלק מהאמנים היו פעילים קודם לכן (פול סיימון, קרול קינג), הרוב היו אז פנים חדשות (ג'יימס טיילור, דון מקלין, ג'ים קרוצ'ה, קליפורד טי. וורד, ומאות אחרים שלא הגיעו למחוזותינו מעולם). אפילו ג'וני מיטשל. האג'נדה הגלגל"צית אותה הזכרת היתה פשוט אימוץ של הגל הזה, שמקורו בארה"ב (באנגליה היה לו נופך אחר, כחלק מהפולק האנגלי שהיה אז עדיין דומיננטי). היה קל להזדהות עם זה: זו מוסיקה קלה לעיכול (לא רועשת, לא דורשת מחשבה עמוקה), חלק מהאמנים יהודים (מה שנתן להם בונוס במחוזותינו), האלמנט המרכזי הוא המילים, לא המוסיקה (ובמחוזותינו יש למילים משקל רב בהרבה מאשר ברוק המערבי המסורתי), ורוב השירים עסקו בעגמומיות אקזיסטנציאלית מתוך גישה אנוכית ("רק על עצמי לספר ידעתי", כזה), יומרנות שנתפשה כאן כ"אמנותית" והתאימה להלך הרוח של מעמד הביניים הישראלי.

 

[aviah]

הבנתי

חוץ מג'וני מיטשל (שהיתה לי פעם חברה ששמעה אותה) וקצת פול סיימון, אני לא מכיר אף אחד מאלה שהזכרת.

 

[NIR Y]

מעניין

ובאמת הכי הגיוני שווטרס רייט ומייסון היו חשובים לסיד, כמו שהוא היה חשוב להם. ואף פעם לא ממש חשבתי על זה, אבל באמת רוב המוזיקה שאני שומע היא של להקות ולא של אמני יחיד, אז כנראה שאת צודקת. ומאד אהבתי את המשפט שכתבת "להקה היא תמיד יותר מסכום החלקים שלה", כי אני באמת לא חושב שאמן יחיד יכול להוציא דיסק כמו דארק סייד, אלה רק להקה עם שילוב שמשלים אחד את השני כמו פינק פלויד, שיוצר בלי ספק הרבה יותר מסכום החלקים שלו.

 

[flowerboy69]

אני חושב שהכל זה רק אשלייה

בשנת 67-68 היה סגנון מוזיקה של פסיכודליה ורוח מיוחדת שקשה לי להסביר כרגע והמוזיקה הייתה בהתאם ואחר כך הם פנו לכיוונים אחרים כי גם היה שינוי במצב החברתי ובסגנונות מסביב אני חושב שזו טעות לקחת את סיד ולאמר שבגללו היה סגנון שלם שהנחה אותם הייתה לו כתיבה שונה זה נכון אבל הסגנון היה חלק מהרוח הכללית ולא איזו המצאה יחודית

 

[NIR Y]

מאד הגיוני

אבל אתה יכול גם לענות על השאלה אם אתה כבר מגיב

 

[flowerboy69]

הקסם הוא

שכל אחד נתן משהו מהאופי והעולם האישי שלו והמוזיקה הייתה מן כלי ביטוי לזה ומכיוון שהשקפות העולם היו דומות התוצאה היא יחידה מושלמת