יצחק ז"ל!../images/Emo16.gifכמה מילים לזכרו של דודי.
קשה כך לכתוב והלב מתכווץ אך החלטתי לקחת נשימה עמוקה, למען זכרו של יצחק....
דבר שלא עשיתי מעולם.
איזה ילד היית
תמיד ניסית להתגרות בי.
תמיד הייתי האחות הקטנה שלא הייתה לך מעולם.
וככזאת ידעתי גם להעלב ולפעמים גם הלשנתי עליך לסבתא שלי, אמך..
אבל היו גם רגעים אחרים.
היית אחי הבכור שמעולם לא היה לי וחשבתי שאתה גדול ומלא חיים.
הדבקת אותי בחיידק הזה באהבתך לדגים...לא לא בצלחת... דגי נוי.
אני זוכרת את הסקלרים היפיפיים ואת הדגים המנקים ושהרשת לי לפעמים להאכיל ,כמה שמחתי אז.
אני זוכרת שהיינו מקשיבים ביחד ללהקת ELO ולמדתי כילדה קטנה לאהוב אותם.
היו לך רמקולים ענקיים בחדר והיית מרשה לי לשים קלטות בעצמי בטייפ.
אחר כך גדלת וכבר לא הערצתי לפעמים גם כעסתי לא מעט, אבל תמיד נשארת מן ילד כזה, פיטר פן נאיבי.
גם כאשר התחתנת, מעולם לא הייתי משערת שהצורה המסורבלת בה רקדת בחתונתך תהיה בעתיד כל כך נוכחת באופן בו בני יתנועע וירקוד. אותן תנועות, כמעט נוטה ליפול ולאבד שיווי משקל, חסר כל קשר אל המוסיקה, אבל מאושר מהעולם.
ואז הפציעה הראשונה. חיל חימוש, בקעת הירדן משהו בראש מפריע, מאוד מפריע, וגידול בגודל תפוז מוצא החוצה ועוצם את עינך האחת לעולם. לעולם תקרוץ בעיניך השנייה, הרואה.
אך לא לא בזה הסתכם העניין....לא רק בדלקת קרום המוח שבה חלית כילד. המוח תמיד היה מרכז הפגיעה ולאחר שתפרו את ראשך והשלמת עם ראייתך העילגת.....
הגיע היום הנורא מכל.
לא אשכחהו לעולם. הייתי בת 18 באמצע טירונות.
פתאום משהו צעק שם בפנים, נכנסתי להיסטריה לא ברורה ורצתי למ"כיות: "אני חייבת אסימון, אני חייבת להתקשר הביתה".
התקשרתי, בתחילה איש לא אמר לי דבר, רצו לגונן אך אז אמר לי אבי בטלפון:
"משהו קרה", הייתי בטוחה שמדובר בסבי האהוב, לא העליתי על דעתי שזה אתה, כל כך צעיר, כל כך לא צפוי, כל כך סוריאליסטי.
אבי הוסיף: "יצחק נהרג", מה נהרג, על מה אתה מדבר? הוא נהרג.
רק אחר כך הבינותי ששוב הראש שלך נפגע, אך הפעם "בול פגיעה", מיהרת לחזור הביתה אך לפני כן, באותה מסירות אין קץ שלך לצבא שכל כך אהבת, היית חייב לעשות רק עוד דבר אחד במלגזה, אך היא איבדה את שיווי משקלה ונחתה לך על עורפך. לא סבלת כלל. אך השארת חלל. שינית את כולנו החיים למלאי חלל ריק.
השארת שני ילדים ואישה. שני ילדים אחד בן 3 והשני בן שנה וחצי. וזהו הלכת.
הם גדלו שרון כבר בן 20 וחן בן 18 ולנצח יחפשו אבא שלעולם לא תוכל שוב להיות להם.
יצחק היית גדול, היית כבר בן 31 כשנפלת, 31? אני כבר יותר מבוגרת ממך, ילדיי כבר בוגרים מילדייך דה אז.
כל כך לא גדול, כל כך צעיר, איך חלל אחד משאיר כל כך הרבה חלל?.
אני שונאת את בית הקברות, אני שונאת את הטקסים, אתה לא נמצא שם, אתה נמצא בפנים, עמוק בחרדות, בכאב, בכאב על סבתי וסבי, בכאב על ילדיך, על אמי, בכאב שבידיעה שאין דבר צפוי בחיינו ולכן אתה בחרדותיי.
הייתי חייבת לכתוב....הייתי חייבת לעשות זאת מזמן ולהוציא את העצב הזה שהיה תקוע בגרון כל כך הרבה שנים.
הייתי חייבת לעשות זאת עבור סבי וסבתי שלא ישארו פה עוד הרבה זמן להנציח אותך.
הייתי חייבת.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ומחר ערב יום העצמאות, זיקוקים, חגיגות, "שישו ושימחו"....לא יכולה, המעבר ניראה לי מאולץ יותר ויותר משנה לשנה.
עושים על האש, עושים מדורה, עושים משהו, חייבים תמיד לעשות.
ואני? עייפה כל שנה בערב, משיטוטיי בבתי הקברות הצבאיים, עייפה מסרטים שאני גומעת בטלוויזיה בזה אחר זה, במן אובססיה לא מוסברת, כאילו באם אפספס סרט אישי אחד, אפספס עולם ומלואו, לא אכבד.
לפני 89 אהבתי מאוד את ערב יום העצמאות...
(לזכרו של יצחק רייך ז"ל, אח אמי<img border=0 src=https://timg.co.il/f/Emo16.gif>)
קשה כך לכתוב והלב מתכווץ אך החלטתי לקחת נשימה עמוקה, למען זכרו של יצחק....
דבר שלא עשיתי מעולם.
איזה ילד היית
תמיד ניסית להתגרות בי.
תמיד הייתי האחות הקטנה שלא הייתה לך מעולם.
וככזאת ידעתי גם להעלב ולפעמים גם הלשנתי עליך לסבתא שלי, אמך..
אבל היו גם רגעים אחרים.
היית אחי הבכור שמעולם לא היה לי וחשבתי שאתה גדול ומלא חיים.
הדבקת אותי בחיידק הזה באהבתך לדגים...לא לא בצלחת... דגי נוי.
אני זוכרת את הסקלרים היפיפיים ואת הדגים המנקים ושהרשת לי לפעמים להאכיל ,כמה שמחתי אז.
אני זוכרת שהיינו מקשיבים ביחד ללהקת ELO ולמדתי כילדה קטנה לאהוב אותם.
היו לך רמקולים ענקיים בחדר והיית מרשה לי לשים קלטות בעצמי בטייפ.
אחר כך גדלת וכבר לא הערצתי לפעמים גם כעסתי לא מעט, אבל תמיד נשארת מן ילד כזה, פיטר פן נאיבי.
גם כאשר התחתנת, מעולם לא הייתי משערת שהצורה המסורבלת בה רקדת בחתונתך תהיה בעתיד כל כך נוכחת באופן בו בני יתנועע וירקוד. אותן תנועות, כמעט נוטה ליפול ולאבד שיווי משקל, חסר כל קשר אל המוסיקה, אבל מאושר מהעולם.
ואז הפציעה הראשונה. חיל חימוש, בקעת הירדן משהו בראש מפריע, מאוד מפריע, וגידול בגודל תפוז מוצא החוצה ועוצם את עינך האחת לעולם. לעולם תקרוץ בעיניך השנייה, הרואה.
אך לא לא בזה הסתכם העניין....לא רק בדלקת קרום המוח שבה חלית כילד. המוח תמיד היה מרכז הפגיעה ולאחר שתפרו את ראשך והשלמת עם ראייתך העילגת.....
הגיע היום הנורא מכל.
לא אשכחהו לעולם. הייתי בת 18 באמצע טירונות.
פתאום משהו צעק שם בפנים, נכנסתי להיסטריה לא ברורה ורצתי למ"כיות: "אני חייבת אסימון, אני חייבת להתקשר הביתה".
התקשרתי, בתחילה איש לא אמר לי דבר, רצו לגונן אך אז אמר לי אבי בטלפון:
"משהו קרה", הייתי בטוחה שמדובר בסבי האהוב, לא העליתי על דעתי שזה אתה, כל כך צעיר, כל כך לא צפוי, כל כך סוריאליסטי.
אבי הוסיף: "יצחק נהרג", מה נהרג, על מה אתה מדבר? הוא נהרג.
רק אחר כך הבינותי ששוב הראש שלך נפגע, אך הפעם "בול פגיעה", מיהרת לחזור הביתה אך לפני כן, באותה מסירות אין קץ שלך לצבא שכל כך אהבת, היית חייב לעשות רק עוד דבר אחד במלגזה, אך היא איבדה את שיווי משקלה ונחתה לך על עורפך. לא סבלת כלל. אך השארת חלל. שינית את כולנו החיים למלאי חלל ריק.
השארת שני ילדים ואישה. שני ילדים אחד בן 3 והשני בן שנה וחצי. וזהו הלכת.
הם גדלו שרון כבר בן 20 וחן בן 18 ולנצח יחפשו אבא שלעולם לא תוכל שוב להיות להם.
יצחק היית גדול, היית כבר בן 31 כשנפלת, 31? אני כבר יותר מבוגרת ממך, ילדיי כבר בוגרים מילדייך דה אז.
כל כך לא גדול, כל כך צעיר, איך חלל אחד משאיר כל כך הרבה חלל?.
אני שונאת את בית הקברות, אני שונאת את הטקסים, אתה לא נמצא שם, אתה נמצא בפנים, עמוק בחרדות, בכאב, בכאב על סבתי וסבי, בכאב על ילדיך, על אמי, בכאב שבידיעה שאין דבר צפוי בחיינו ולכן אתה בחרדותיי.
הייתי חייבת לכתוב....הייתי חייבת לעשות זאת מזמן ולהוציא את העצב הזה שהיה תקוע בגרון כל כך הרבה שנים.
הייתי חייבת לעשות זאת עבור סבי וסבתי שלא ישארו פה עוד הרבה זמן להנציח אותך.
הייתי חייבת.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ומחר ערב יום העצמאות, זיקוקים, חגיגות, "שישו ושימחו"....לא יכולה, המעבר ניראה לי מאולץ יותר ויותר משנה לשנה.
עושים על האש, עושים מדורה, עושים משהו, חייבים תמיד לעשות.
ואני? עייפה כל שנה בערב, משיטוטיי בבתי הקברות הצבאיים, עייפה מסרטים שאני גומעת בטלוויזיה בזה אחר זה, במן אובססיה לא מוסברת, כאילו באם אפספס סרט אישי אחד, אפספס עולם ומלואו, לא אכבד.
לפני 89 אהבתי מאוד את ערב יום העצמאות...
(לזכרו של יצחק רייך ז"ל, אח אמי<img border=0 src=https://timg.co.il/f/Emo16.gif>)