יצירה
אין לה עדיין שם. אני גם מתלבטת איזו שורה לשים בפאנץ' ליין (כתבתי שתי אפשרויות), או אם בכלל לבטל אותו... התעוררתי. מבט חפוז בשעון גילה לי שהשעה היא 7:30. הייתי צריכה להיות בביה"ס בתוך 15 דקות, לתחילת השיעור הראשון! במהירות שבל תאמן הצלחתי להתלבש, ולהתארגן בתוך חמש דקות. חיש מהר ירדתי לתפוס את האוטובוס. אך אבוי, כי הוא בדיוק עבר בחריקת גלגלים. כנראה גם הוא ממהר לאן שהוא... לשווא צעקתי "חכה! גם אני ממהרת!", כי הרי בכל הרעש מחריש האוזניים של המכוניות הדוהרות, והצפירות בפקקי הבוקר, ירדו צעקותי לטמיון, ואיש לא שמע. בצער-מה עליתי בחזרה לביתי. רציתי לצעוק לאימי שתקחני לבי"ס, אך ירד מיד העניין מהפרק, פן אעיר את אבי, שבילה את כל הלילה בחדר מיון, והביא לאחת ממטופלותיו תינוק נוסף לעולם. על קצות האצבעות הלכתי לחדר השינה של אמא, ולחשתי לה "אמא! קומי!". כשזה לא עזר, ועצבנות אפפה בתוככי צעקתי לה "נו, קומי כבר!". אך זו לא זעה. רחומה שכמותי, לא רציתי להפריע את מנוחתה, הערתי את אחי הגדול, שבדיוק חזר הביתה מדיסקוטק, לפני שעות מספר... "מה את רוצה?" הפציר בי. "בי"ס מתחיל עוד חמש דקות, והיכן אני? פה. ואיך אוכל להגיע לבי"ס בלי שתסיע אותי?" "לכי אל אמא..." "היא ישנה...". אחרי תמריץ קל ("אני אספר להורים איפה באמת היית הלילה") הסכים אחי להסיע אותי. האין הוא כ"כ טוב אלי? נמלאתי אושר על שלא אפסיד יום מבי"ס, ואפספס את השכלתי החשובה מכל. יצאנו לכיוון ביה"ס ב7:46. לאחר דקותיים שאלתי היכן אנחנו. אחי השיב שאנו רק עוצרים בדרך לקנות לו חפיסת סיגריות. איך הוא מעז?! הוא מעל באמוני! חשבתי שרצונו הוא שאאחר לבי"ס במידה האפשרית המעטה ביותר! אמרתי שיביא לי בננה. תשושה קמעה הגעתי לבסוף לבית ספרי. ניסיתי לפתוח את דלת הבניין העתיק משהו, וגיליתי כי הדבר בלתי אפשרי. הדלת נעולה... בשלב הזה כבר הגיעו מים עד נפש. אחי הגיבור ניסה גם הוא, ונכשל במשימת פתיחת הדלת. אך רק עבר הולך רגל תמים למראה בעברנו, ועטתי עליו במהירות. "מה עשית לבית הספר?" שאלתי בקול מאיים. האיש ענה ללא התחמקויות, בקול מבוהל במקצת, "לא עשיתי דבר...". הסתכלתי סביב בכדי למצוא רמזים לפיצוח התעלומה. הורתי לאחי לפתוח את הפלאפון, ולחכות שמישהו יצלצל אלינו עם רמז. בעודי הולכת אל הטלפון הציבורי הקרוב ביותר, בכדי להודיע על המקרה למשטרה, אחי הדליק את הרדיו. "חכי," הוא צעק לעברי, "אולי ברדיו נמצא את הסיבה." מי מקשיב לרדיו בימינו?" תהיתי, בעודי מביטה בתמהון במכשיר המאובק. אחי הדליק את הרדיו ונשמע קולו של הקריין "השביתה בבתי הספר נמשכת". במחשבה לאחור, אולי לא היה נבון במיוחד מצידי לפרוץ לתחנת הרדיו בצרחות "חוטף! איפה המנהל שלי?!" ולשבור לקריין את הרגל... / במחשבה לאחור, אולי לא היה נבון במיוחד מצידי לשבור להולך הרגל התמים למראה את הרגל...
אין לה עדיין שם. אני גם מתלבטת איזו שורה לשים בפאנץ' ליין (כתבתי שתי אפשרויות), או אם בכלל לבטל אותו... התעוררתי. מבט חפוז בשעון גילה לי שהשעה היא 7:30. הייתי צריכה להיות בביה"ס בתוך 15 דקות, לתחילת השיעור הראשון! במהירות שבל תאמן הצלחתי להתלבש, ולהתארגן בתוך חמש דקות. חיש מהר ירדתי לתפוס את האוטובוס. אך אבוי, כי הוא בדיוק עבר בחריקת גלגלים. כנראה גם הוא ממהר לאן שהוא... לשווא צעקתי "חכה! גם אני ממהרת!", כי הרי בכל הרעש מחריש האוזניים של המכוניות הדוהרות, והצפירות בפקקי הבוקר, ירדו צעקותי לטמיון, ואיש לא שמע. בצער-מה עליתי בחזרה לביתי. רציתי לצעוק לאימי שתקחני לבי"ס, אך ירד מיד העניין מהפרק, פן אעיר את אבי, שבילה את כל הלילה בחדר מיון, והביא לאחת ממטופלותיו תינוק נוסף לעולם. על קצות האצבעות הלכתי לחדר השינה של אמא, ולחשתי לה "אמא! קומי!". כשזה לא עזר, ועצבנות אפפה בתוככי צעקתי לה "נו, קומי כבר!". אך זו לא זעה. רחומה שכמותי, לא רציתי להפריע את מנוחתה, הערתי את אחי הגדול, שבדיוק חזר הביתה מדיסקוטק, לפני שעות מספר... "מה את רוצה?" הפציר בי. "בי"ס מתחיל עוד חמש דקות, והיכן אני? פה. ואיך אוכל להגיע לבי"ס בלי שתסיע אותי?" "לכי אל אמא..." "היא ישנה...". אחרי תמריץ קל ("אני אספר להורים איפה באמת היית הלילה") הסכים אחי להסיע אותי. האין הוא כ"כ טוב אלי? נמלאתי אושר על שלא אפסיד יום מבי"ס, ואפספס את השכלתי החשובה מכל. יצאנו לכיוון ביה"ס ב7:46. לאחר דקותיים שאלתי היכן אנחנו. אחי השיב שאנו רק עוצרים בדרך לקנות לו חפיסת סיגריות. איך הוא מעז?! הוא מעל באמוני! חשבתי שרצונו הוא שאאחר לבי"ס במידה האפשרית המעטה ביותר! אמרתי שיביא לי בננה. תשושה קמעה הגעתי לבסוף לבית ספרי. ניסיתי לפתוח את דלת הבניין העתיק משהו, וגיליתי כי הדבר בלתי אפשרי. הדלת נעולה... בשלב הזה כבר הגיעו מים עד נפש. אחי הגיבור ניסה גם הוא, ונכשל במשימת פתיחת הדלת. אך רק עבר הולך רגל תמים למראה בעברנו, ועטתי עליו במהירות. "מה עשית לבית הספר?" שאלתי בקול מאיים. האיש ענה ללא התחמקויות, בקול מבוהל במקצת, "לא עשיתי דבר...". הסתכלתי סביב בכדי למצוא רמזים לפיצוח התעלומה. הורתי לאחי לפתוח את הפלאפון, ולחכות שמישהו יצלצל אלינו עם רמז. בעודי הולכת אל הטלפון הציבורי הקרוב ביותר, בכדי להודיע על המקרה למשטרה, אחי הדליק את הרדיו. "חכי," הוא צעק לעברי, "אולי ברדיו נמצא את הסיבה." מי מקשיב לרדיו בימינו?" תהיתי, בעודי מביטה בתמהון במכשיר המאובק. אחי הדליק את הרדיו ונשמע קולו של הקריין "השביתה בבתי הספר נמשכת". במחשבה לאחור, אולי לא היה נבון במיוחד מצידי לפרוץ לתחנת הרדיו בצרחות "חוטף! איפה המנהל שלי?!" ולשבור לקריין את הרגל... / במחשבה לאחור, אולי לא היה נבון במיוחד מצידי לשבור להולך הרגל התמים למראה את הרגל...
