יושבת ותוהה
New member
יקר שלי עד לאותו רגע,
קצת ארוך {
}, אך אשמח לתגובות. והתודה היא מראש 
****** פלשתי. עברתי גבול. פרצתי לחייך. עשיתי זאת שוב בפעם המי-סופר. פעם היה זה כמשחק. פעם תורך, פעם תורי. לאחרונה, תמיד היה זה תורי. אני חלשה. חלשה אליך. לעוצמה שבך. חלשה אל מול מי שהיית, כשהכרתי אותך. "קצת מופתע", כך אתה. "קצת מהרהר", המשכת בשלך. פרצתי לחייך. עברתי גבול. טשטשתי קווים. "קצת מתוסכל", סיננת. באמת? אני מתסכלת אותך? קצת מוזר בהתחשב ביכולת שלי ללמד אותך תסכול מהו. ימים ולילות הנדמים כנצח. ימים ולילות בהם אין פותר לשאלות אותן לא העזתי לשאול, חוץ ממך, אך אפילו אתה כבר לא היית. נעלמת מחיי באותו אופן שאתה כה אוהב. נעלם בלי לומר. נעלם בלי עקבות. נעלם בלי להתמודד מול המציאות. אז אל תגדיר לי תסכול. כל כך היה חשוב לי לדעת --- האם אתה שורד? האם האופטימיות ניצחה הכול, למרות הכול? האם אתה חושב? האם אתה מתגעגע? האם אתה....אתה? ובכלל, מה שלומך? פרצתי לחייך. שוב. שוב היה זה תורי לקחת את הלב ברצינות. "את תפגעי", היא אמרה. "תחדלי", כך יעצה. "למדי מניסיון האחרים", שכנעה. ואני? איפה הייתי להקשיב? הלב כבר השתלט על כול חלקת היגיון. לקח איתו בשבי את מעט הכבוד שעוד נותר בי. הוביל אותי אל ארמונו. ארמון, הוא קורא לו... אם משכן ליבי היה תלוי בי הייתי מכנה אותו מבצר. מבנה מפחיד, מוגן היטב, מוקף גדר תיל אימתנית, חייתית. קשה כסלע כלפי חוץ, אולם אין תוכו כברו. אם מעמיקים להביט, מוצאים יצור רגיש. עדין. שברירי. שביר. שבור. כן, הוא נשבר. ואת הפנימיות השבורה עוטף המבצר, ואותו מבצר ארור כפה עליי את חוסר ההיגיון. פרצתי לחייך. "שלום לך יקירה", אמרת. די היה בכך להיסוס להיקרע. מספיק היה בסימן דק כדי לפצוח במחול הרגש הסוער, הרחק מהמקצב... לכול הרוחות. אני לא לפי הקצב. "קצת מופתע". "קצת מתוסכל". כן, פרצתי לחייך. בלי רשות. ללא התראה מוקדמת. היי, תתפכחי. ילדה אבודה, תביני, את כלל לא רצויה. הקיבה מתכווצת. התנועה לא רצונית, מכאיבה משהו. הריקוד דעך. זינקתי, רצתי, כאחוזת תזזית. "רק מים", כך אני. "מים זה טוב עכשיו", מלמלתי. "הם ישטפו הכול", לחשתי. הם ירפאו את הלב. הם לא ישאירו בו סימן. ייחלתי. והרגשתי עצמי נרגעת. שם, חשתי כיצד אני מתקלפת. קליפה אחר קליפה. שכבה אחר שכבה. שם, תחת נחלי המים הרגשתי קלילות. כזו שלא הייתה בי מאז פגשתי בשברו הראשון של הלב. יהיה בסדר, שם ידעתי. קליפה אחר קליפה. שכבה אחר שכבה. קליפת הייאוש הלכה לה. שכבת האשמה העצמית צוחצחה גם היא. כאב הבטן נרגע. יהיה בסדר, פשוט ידעתי. וכך עמדתי. מעורטלת מכל השכבות החונקות. נקייה מקליפות מזיקות. נחשפתי. חשופה בפגיעות. חשופה בבדידות. חשופה בקלילות בה נעטפתי. יקר שלי עד לאותו רגע, תסכלתי אותך, על כך אני מבקשת את סליחתך. לא עוד. לא אפרוץ לחיים בהם יודעת אני שלא אתקבל בזרועות פתוחות. אני אתגבר. אמשיך הלאה. האמן לי, גיליתי כוחות חדשים. אתה יודע? ליבי החל לסלול את הדרך בשבילי. הצצתי בשביל, הבחנתי בדרכי גישה שונות. היו שם תמרורי אזהרה, היו שם רמזורי דאגה. היו נתיבים חלופיים של היגיון, גאווה עצמית ולמידת לקח. והיו.... היו שם.... העיני מתעתעות בי? בצידי הדרך היו זרוקים גדרות תיל מפורקים, ולידם, בדיוק הולם, מונחות מזכרות קטנות ממה ששימש בעבר מבצר. ברגע אחד הבנתי. הרשיתי לליבי לפצוח בריקוד אוהב, אמיתי, משוחרר, שמח. ליבי רקד, התעלה על עצמו. רקד לפי קצב המנגינה, הרגיש ביטחון. בין כל הכאב, הלב שלי מצא שלמות. בתחילה זיהה אותה כסדק צר, אחר כך הרחיבה לכדי פתח ראוי. שלמות עצמית עם הידיעה שמה שהיה לא ישוב. שלמות עם ההשלמה. שלמות עם נכונות להמשיך הלאה. הלב חופשי. הלב לא סגור בארבעה קירות. ללב עוד כואב, אך הוא לא מוקף תיל. כעת הלב שלי הוא כמו עפיפון בעיר פרזות --- הוא מנמיך ודואה. הוא משתולל, הוא נעצר. הוא עצוב, ועם זאת מלא שמחה ותקווה. עף לפי כיוון הרוח, לפי קצב המנגינה. והוא גם משוחרר. העפיפון שלי לא 'יסתבך' בחוטי עמוד החשמל, אלא רק כאשר ירגיש כי הגיע למקום בו הוא רצוי. כן. רצוי. בלי שום צורך להתפרץ. העפיפון שלי 'יסתבך' רק כאשר ידע בבטחה שהעמוד שזור בחוטי אושר, תמימות ואהבה. ואתה יודע, יקר שלי עד לאותו רגע? אתה לא תדע כל זאת. ויהיה זה נצחוני. כן. פרצתי לחייך. זו הייתה טעות. לא עוד.
קצת ארוך {
****** פלשתי. עברתי גבול. פרצתי לחייך. עשיתי זאת שוב בפעם המי-סופר. פעם היה זה כמשחק. פעם תורך, פעם תורי. לאחרונה, תמיד היה זה תורי. אני חלשה. חלשה אליך. לעוצמה שבך. חלשה אל מול מי שהיית, כשהכרתי אותך. "קצת מופתע", כך אתה. "קצת מהרהר", המשכת בשלך. פרצתי לחייך. עברתי גבול. טשטשתי קווים. "קצת מתוסכל", סיננת. באמת? אני מתסכלת אותך? קצת מוזר בהתחשב ביכולת שלי ללמד אותך תסכול מהו. ימים ולילות הנדמים כנצח. ימים ולילות בהם אין פותר לשאלות אותן לא העזתי לשאול, חוץ ממך, אך אפילו אתה כבר לא היית. נעלמת מחיי באותו אופן שאתה כה אוהב. נעלם בלי לומר. נעלם בלי עקבות. נעלם בלי להתמודד מול המציאות. אז אל תגדיר לי תסכול. כל כך היה חשוב לי לדעת --- האם אתה שורד? האם האופטימיות ניצחה הכול, למרות הכול? האם אתה חושב? האם אתה מתגעגע? האם אתה....אתה? ובכלל, מה שלומך? פרצתי לחייך. שוב. שוב היה זה תורי לקחת את הלב ברצינות. "את תפגעי", היא אמרה. "תחדלי", כך יעצה. "למדי מניסיון האחרים", שכנעה. ואני? איפה הייתי להקשיב? הלב כבר השתלט על כול חלקת היגיון. לקח איתו בשבי את מעט הכבוד שעוד נותר בי. הוביל אותי אל ארמונו. ארמון, הוא קורא לו... אם משכן ליבי היה תלוי בי הייתי מכנה אותו מבצר. מבנה מפחיד, מוגן היטב, מוקף גדר תיל אימתנית, חייתית. קשה כסלע כלפי חוץ, אולם אין תוכו כברו. אם מעמיקים להביט, מוצאים יצור רגיש. עדין. שברירי. שביר. שבור. כן, הוא נשבר. ואת הפנימיות השבורה עוטף המבצר, ואותו מבצר ארור כפה עליי את חוסר ההיגיון. פרצתי לחייך. "שלום לך יקירה", אמרת. די היה בכך להיסוס להיקרע. מספיק היה בסימן דק כדי לפצוח במחול הרגש הסוער, הרחק מהמקצב... לכול הרוחות. אני לא לפי הקצב. "קצת מופתע". "קצת מתוסכל". כן, פרצתי לחייך. בלי רשות. ללא התראה מוקדמת. היי, תתפכחי. ילדה אבודה, תביני, את כלל לא רצויה. הקיבה מתכווצת. התנועה לא רצונית, מכאיבה משהו. הריקוד דעך. זינקתי, רצתי, כאחוזת תזזית. "רק מים", כך אני. "מים זה טוב עכשיו", מלמלתי. "הם ישטפו הכול", לחשתי. הם ירפאו את הלב. הם לא ישאירו בו סימן. ייחלתי. והרגשתי עצמי נרגעת. שם, חשתי כיצד אני מתקלפת. קליפה אחר קליפה. שכבה אחר שכבה. שם, תחת נחלי המים הרגשתי קלילות. כזו שלא הייתה בי מאז פגשתי בשברו הראשון של הלב. יהיה בסדר, שם ידעתי. קליפה אחר קליפה. שכבה אחר שכבה. קליפת הייאוש הלכה לה. שכבת האשמה העצמית צוחצחה גם היא. כאב הבטן נרגע. יהיה בסדר, פשוט ידעתי. וכך עמדתי. מעורטלת מכל השכבות החונקות. נקייה מקליפות מזיקות. נחשפתי. חשופה בפגיעות. חשופה בבדידות. חשופה בקלילות בה נעטפתי. יקר שלי עד לאותו רגע, תסכלתי אותך, על כך אני מבקשת את סליחתך. לא עוד. לא אפרוץ לחיים בהם יודעת אני שלא אתקבל בזרועות פתוחות. אני אתגבר. אמשיך הלאה. האמן לי, גיליתי כוחות חדשים. אתה יודע? ליבי החל לסלול את הדרך בשבילי. הצצתי בשביל, הבחנתי בדרכי גישה שונות. היו שם תמרורי אזהרה, היו שם רמזורי דאגה. היו נתיבים חלופיים של היגיון, גאווה עצמית ולמידת לקח. והיו.... היו שם.... העיני מתעתעות בי? בצידי הדרך היו זרוקים גדרות תיל מפורקים, ולידם, בדיוק הולם, מונחות מזכרות קטנות ממה ששימש בעבר מבצר. ברגע אחד הבנתי. הרשיתי לליבי לפצוח בריקוד אוהב, אמיתי, משוחרר, שמח. ליבי רקד, התעלה על עצמו. רקד לפי קצב המנגינה, הרגיש ביטחון. בין כל הכאב, הלב שלי מצא שלמות. בתחילה זיהה אותה כסדק צר, אחר כך הרחיבה לכדי פתח ראוי. שלמות עצמית עם הידיעה שמה שהיה לא ישוב. שלמות עם ההשלמה. שלמות עם נכונות להמשיך הלאה. הלב חופשי. הלב לא סגור בארבעה קירות. ללב עוד כואב, אך הוא לא מוקף תיל. כעת הלב שלי הוא כמו עפיפון בעיר פרזות --- הוא מנמיך ודואה. הוא משתולל, הוא נעצר. הוא עצוב, ועם זאת מלא שמחה ותקווה. עף לפי כיוון הרוח, לפי קצב המנגינה. והוא גם משוחרר. העפיפון שלי לא 'יסתבך' בחוטי עמוד החשמל, אלא רק כאשר ירגיש כי הגיע למקום בו הוא רצוי. כן. רצוי. בלי שום צורך להתפרץ. העפיפון שלי 'יסתבך' רק כאשר ידע בבטחה שהעמוד שזור בחוטי אושר, תמימות ואהבה. ואתה יודע, יקר שלי עד לאותו רגע? אתה לא תדע כל זאת. ויהיה זה נצחוני. כן. פרצתי לחייך. זו הייתה טעות. לא עוד.