ישבנו

[ללה ה]

ישבנו

ישבנו שנינו על הבר, בתוך ההמולה. ``כמה את מתוקה`` הוא לחש לי ואני הרגשתי שבא לי למות לרגע. הוא המשיך להביט בי והעיניים השחורות שלו אהבו אותי. ואני רציתי לבכות. הוא נאנח וקרב את לחיו אל ראשי, מלטף ככה את עצמו ואותי. ואני עצמתי עיניים. לא יכולתי לסבול את המגע שלו וחשבתי לעצמי: `אל תיגע בי חרא קטן, תעוף ממני, את הריח שלך אני לא יכולה לסבול יותר. את הריח`. פקחתי עיניים וניערתי את הראש מלחיו. בלי לראות ידעתי איך הוא מביט בי, פגוע. ולא הסתכלתי, לא היה לי איכפת. הוא חזר למשקה שלו ואני המשכתי לנעוץ עיניים בבר כמו אוטיסטית עד שממש השתעממתי. הרמתי את הראש וחייכתי אליו. הוא חייך אלי בחזרה והתחלנו לצחוק. ככה מקטן זה התפתח לצחוק. הוא תפס אותי וחפן ראשי כמו אומר ``שובבה קטנה``. בתוך החושך של גופו עצמתי עיניים בכל הכח, מחכה שכבר ישחרר אותי, את הריח אני לא יכולה לסבול יותר, אפילו את הריח. ישבתי לצדו והוא לצדי. לרגע היה נדמה לי שמעולם לא נגע בי. ישב אוכל בוטנים להנאתו, נינוח, משועשע, תווי פניו רשומים עדינים. נשמתי לרווחה. ידעתי שזה הרגע בו אני יכולה לקום וללכת, בעדינות להתגנב החוצה ולהעלם. אבל פחדתי. פחדתי שאני אפסיק להרגיש.