ישנם אנשים הקיימים יותר מאנשים אחרים

ישנם אנשים הקיימים יותר מאנשים אחרים

"איך להיות מקסימום עצמי?... יש בבני-אדם דרגות שונות של הוויה, וישנם אנשים הקיימים יותר מאנשים אחרים... אדם יכול להיות יותר ויותר... כאשר הוא בעל חיי נפש עשירים. בשלב מסויים ניתן יהיה לומר עליו, שהוא "קיים מאד"... המשמעות של החיים אינה יכולה לבוא מבחוץ. "להיות יותר" פירושו שיש לחיינו ולמעשינו יותר מובן... דרוש לו ערך פנימי להישען עליו... אדם עושה את עצמו לקיים יותר מרגע שהוא בונה את עצמו כיצירת אומנות. האידיאל האסתטי הופך גיוון לעושר, גיוון בתוך האחדות של עצמיותנו. גיוון כזה כולל היגיון ואושר, וגם מאפשר שוני וייחודיות... אדם המסוגל לבנות את חייו כיצירת אמנות כזו- מגוונת, עשירה, עם זאת אחידה ומלוכדת... רק אדם שיצר את עצמו באופן זה יכול לומר, בסופו של דבר, "הייתי, והייתי מאד". (עדי צמח, "זהות עצמית כיצירת אמנות") אתם מוזמנים לשרשר תגובות, מחשבות, הרהורים, לבטים, ורעיונות... כיצד, לדעתכם, נוכל להפוך עצמנו לקיימים יותר? כיצד אתם עושים זאת?
שבוע מקסים לכולנו
גילת
 
יקירתי הצעירה- בודאי שאת יכולה ../images/Emo140.gif

ראשית מוטב לצייר (בדמיונך או על דף- כתיבה או ציור או שניהם) את תמונת המציאות הרצויה לך, ואז להתחיל ולהתוות נ"צ בדרך, אותם תשיגי צעד אחר צעד (כפי שכבר כתבתי לך)... רצון, נחישות, התמדה והרבה אמונה בעצמך ובכוחך יכולים לחולל נפלאות...
יום נהדר, גילת
 
../images/Emo45.gif

אך בד בבד עם העזרה לזולת- אל נא נשכח גם לעזור יותר לעצמנו... יום נעים ומואר
גילת
 

טריפל ח

New member
re

כשאני עושה משהו למען אהובי,אני נותנת בעצם לעצמי,זה נותן לי מקום ומכאן אני קיימת יותר.
 
והייתי מוסיפה...

גם כשאת עושה למען עצמך, את בעצם נותנת לאהובך-אהובייך... גם הם (ומאד!) יוצאים נשכרים מכך. הלא כן?
יום נהדר ומחוייך, יקרה
גילת
 

שואלת43

New member
מקסים בעיני מה שכתבת

אבל מצד שני- גם להזיק הופך אותך לקיים לא? אני זוכרת היטב אנשים שהזיקו לי גם...
 
התמוססות האובייקט.

סרן קירקגור בספרו "חיל ורעדה" כתב משהו שהוא יפה בעיניי: "מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עליי לעשות. (ההדגשה במקור- ס.א) . לא מה עליי להכיר, פרט לאותה הכרה שהיא קודמת לכל עשייה. [...] למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי לשם כך אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית, אם אשנן את כל שיטות הפילוסופיה... באין משמעות יותר עמוקה בשביל עצמי ובשביל חיי?... ולכן הנני משול לאדם המכין לו את כלי-הבית ושכר לו דירה, אך טרם מצא את האהובה שצריכה לחלוק אתו באושר החיים ופגעיהם. מה שחסר לי הוא- לחיות חיים אנושיים שלמים ולא חיי ההכרה, לבסס את פיתוח רעיונותיי על משהו הקשור בשורשים העמוקים ביותר של קיומי, של האקסיסטנציה שלי" (ס.קירקגור, "חיל ורעדה ליריקה דיאלקטית", תרגום: איל לוין, עורך: יעקב גולומב, מאגנס, ירושלים) . מאוד יפה בעיניי, אבל לא אוכל שלא לתהות: מעבר לסממנים הדתיים בהגותו של קירקגור , בסופו של דבר האקסיסטנציאליזם ב"ניצוחו" של קירקגור, שנחשב כאב הרוחני של התנועה (גם של הזרם האתאיסטי) , מוסס את הסובייקט לגמרי. כיום בעידן הפוסט-מודרני אין סובייקט, אין את ההארד-קור שלו, יש רק קליפות, עקבות , קיום שלו ולא מהות דבר היוצר, שאם אני מעוניינת להשליך זאת על עצמי יש רק סינתטית האישה, סינתטית האימא, סינתטית המקצועית, סינתטית בעלת התחביבים, סינתטית בעולם הוירטואלי, סינתטית בעולם הריאלי (שאגב: דיכוטומיה גמורה בין השתיים:)) שאין את סינתטית האחת. האם באמת תורת הקיום, ההתעסקות בקיום הכי קיים שרק ניתן, גרמה לסובייקט להיעלם? אני טוענת שכן ואני מעוניינת להחזירו (אבל זה כרגע בגדר יומרות די כואבות ומתסכלות למדיי:)) . מה זה אומר שהסובייקט נעלם? מהן ההשלכות שאין סובייקט יותר, אלא רסיסים ממנו? חג חירות שמח .
 

שואלת43

New member
אני חושב משמע אני קיים

זה משהו שאמר דקארט נכון? וכאן עולה התיזה של- אני עושה משמע אני קים. וההבדל בעיני בין חשיבה לעשיה זה ההשפעה על הזולת. אני מרגישה קיימת כשאני מועילה לסביבה. כשעץ נופל ביער ריק- הוא לא משמיע קול ולמעשה= אינו קיים. אנחנו יצורים חברתיים. אולי כשאנחנו תורמים לחברה שסביבנו- הקיום שלנו חוזר אלינו כהד דרך האחרים- בין אם ישירות ובין אם בעיקיפין כמו הביטוי- התייחס לאנשים כאילו היו מלאכים. כך תגלה כמה ותיצור כמה. יש הדהוד למעשים שלנו כמו אדוות במים. אנחנו מתחילים משהו טוב, קטן אפילו, ויש סיכוי שיהיה לזה אפקט חיובי בדרכים שאין ולא יהיה לנו מושג. עצם הסכוי שזה כך- שווה את המאמץ. מעשים רעים גם יש להם אפקט כמו אדווה. אבל הם הולכים לכון של צמצום וניהיליזם. זה הופך את הסביבה ואותנו בתוכה יותר ויותר מוכחדים- נפשית, פיזית. זה ההפיך מהתרחבות נפשית או שגשוג רוחני. כך שבעשייה כזו יש כדי לצמצם את נוכחותינו הפיזית, רוחנית, רגשית בעולם ושל הזולת. לעומת מעשים שנועדו לקדם אותנו ואת האחרים.
 
שלל גוונים וצבע ../images/Emo79.gif

ניתוח לגורמים ומהויות, המתעלם מן המהות האחת- ההוליסטית, השלמה- הוא, לטעמי, עיוות פושע של המציאות. ה"סובייקט" הינו יצירה אחת מושלמת במהותה, שיש בה שלל גוונים וצבע. עצם קיומן של המהויות השונות שבתוכו, משול למארג של שתי וערב (כל אחת מהן שזורה באחרת- ניזונה ממנה, משפיעה ומושפעת) ולא לסדרה של קווים מקבילים. כל המהויות כולן מקבלות צורה ייחודית מעצם היותן שלובות בסובייקט המסויים הזה- בשונה מסובייקטים אחרים. לטעמי, המובאה מדברי קירקגור, המדבר על עשיה ועל הצורך הקיומי "לחיות חיים אנושיים שלמים" (משמע, שיש בהם מכל וכל) וכן המובאה ממאמרו של עדי צמח, מעלות על נס את הסובייקט. ניטשה, בספרו "מסות על חינוך לתרבות", טוען כי: "פילוסוף העשוי להועיל לי הוא זה שבכוחו לשמש לי מופת... המופת חייב להינתן על-ידי חיים גלויים לעין ולא על-ידי ספרים גרידא". אני מבינה את דבריו של ניטשה, בעניין חיים מופתיים, כחיים שיש בהם גיוון של עשיה מופתית. המשמש כמופת הוא הפילוסוף החי אותם, משמע- הסובייקט- ולא כל עשיה ועשיה מופתית כשלעצמה. גם סארטר, בחיבורו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", מכריז כי: "האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו". משמע, האדם הינו סובייקט המוגדר באמצעות מכלול בחירותיו ומעשיו. לטעמי, הסובייקט אינו יכול להיעלם, מאחר שכל המהויות באות לידי ביטוי, בהופעה מיוחדת וייחודית, רק אצל אדם זה או אחר- הן אינן קיימות בפני עצמן כאידיאה אבסולוטית. העלמות הסובייקט והתייחסות למהויות בפני עצמן מזכירה לי קצת את עולם האידאות של אפלטון. חג חירות שמח ומבדח
גילת
 
למעלה