העיר תל אביב תקשיבי לי טוב שוב חזר הצבע הצהוב
כמה כיף לשיר את השורה שבכותרת. כמה כיף להיות אוהדת מכבי בשנתיים האחרונות או ליתר דיוק מאז המהפכה של קרויף בקיץ 2012.
מצד אחד זה מתבטא בדברים היומיומיים שאנחנו עושים, ומצד שני זה מה שהכי משפיע על המצב רוח שלנו.
הרי לכם דוגמא בסיסית מאוד - מי אוהב לקום מוקדם בבוקר? עבודה,לימודים,אימונים או מה שזה לא יהיה.
אבל לקום אחרי ניצחון זה כיף, זה לקום עם חיוך. זה לדעת שהיום יהיה יום טוב.
כמעט לא "זכינו" העונה לקום אחרי הפסדים צורבים.
אז היו מעידות (כואבות) אבל איך הולך השיר "מרגע של עצבות נצא גדולים, וחזקים"
נמשיך לתקשורת. אחרי הפסדים משתדלים להימנע לראות פרסומים על המשחק. בעיקר לא לאתרי ספורט למרות שזה הפך סוג של התמכרות. לקום בבוקר להכנס ל one ולראות מה חדש.
לא מאזינים לתוכניות הרדיו בשש בערב ואין סיכוי שנצפה במירי ואילדיס ב"חדשות הספורט". כאילו שאם נתעלם מהתקשורת אז ההפסד יכאב לנו פחות ואולי, מי יודע, בכלל לא קרה מעולם. מאז שחזר הצבע הצהוב המצב השתפר פלאים. נכון, הקבוצה כמעט ולא מפסידה אבל גם אם, חלילה וחס, מדי פעם כן מפסידים אז קל לנו יותר לקבל את ההפסד בפרופורציה הנכונה, בידיעה שאי אפשר לנצח כל משחק.
לא מדובר על ההפסד בדרבי שזה כואב פי כמה.
הנתק קיצוני הרבה יותר ומלווה בבידוד מוחלט מכלל המדיה. הרי מה יותר מרגיז מאשר לראות, למשל, תוכנית אירוח שלפתע המנחה או אחד האורחים זורק הערה עוקצנית על הניצחון האדום בדרבי? שלא נדע!
לכולנו יש חבר סורר אוהד את הקבוצה הלא נכונה זה יכול להיות מס אשדוד אבל אם זה מכבי חיפה או רחמנא ליצלן את הפועל ת"א?!?!?!??! איך אפשר להפגש עם אנשים. בטוח יעלה נושא סביב הכדורגל.
מפחיד!
אתם זוכרים את המספרת של יצחקי? זה רגע שאני לא אשמח הרבה שנים....בערך כמו את הטיל של לוגסי בעונה הקודמת בדקה 99....או את הדרבי ההוא! 3-2 בתוספת הזמן! דקה 92!
זה רגעים שהלב מחסיר פעימה.
כמו גם שהיו לי הרבה התקפי לב קטנים כשפאבלו (השוער) עושה שטויות זה מוריד את הלב.
תודה לך מכבי, עד אליפות מתוקה! על עוד עונה יפה!
ולסיום...
קליפ אחד שווה יותר מעוד אלף מילים
