יש אנשים שאתם כועסים עליהם בגלל

[שרון123]

יש אנשים שאתם כועסים עליהם בגלל

ההתנהגות שלהם לאחר מות הילד/ה? לי יש כמה כאלה, חלקם מהמשפחה של האיש. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיו לי ציפיות אחרות, או בגלל צורת ההתנהגות השונה שלהם, או בגלל שבאמת פשוט לא מספיק אכפת להם. אני פשוט לא יכולה לסבול את הגישה של חלק מהם עד כדי המנעות מאירועים משפחתיים. לא מסוגלת להגיע למפגש משפחתי ולהרגיש שאין שום סימן לנוכחות של ירדן, אין איזכור, אין מילה חמה עבורנו. כלום! חלקם לא הגיעו לאזכרות, וזה ממש פוגע בי האם גם לכם יש התמודדות כזאת? איך אתם מתנהגים?

 

[אמא93]

הציפיות שלנו

הדברים מאוד מוכרים. האמת היא שבשבעה הייתי כל כך מעורפלת אז אני לא זוכרת כל כך. אבל שנגמרה השבעה כאילו הכל חזר לשגרה לכולם ולא היו יותר טלפונים ושום התייחסות ממשפחה קרובה אני מתכוונת. היחסים אצלי גם ככה מסובכים אז לא כל כך ציפיתי. אבל בכל זאת חיכיתי קצת לחמלה. לא זכור לי שהיה לידי מישהו שממש היה איכפת לו. אני חושבת שאנשים ממש נרתעים ואולי גם אני הייתי כזאת שזה קרה למישהו אחר. אם אתייחס למצב הפרטי שלי נוסף גם העניין שגיא שלי היה בעל צרכים מיוחדים ותמיד הוא היה תלוש ולא התייחסו אליו דבר שכמובן הכאיב מאוד והוא בוודאי הרגיש אותו. מה שזה יוצר בדידות נוראה וריחוק מאנשים שהיית קרובה אליהם פעם כי אני מרגישה שונה. ולא תמיד יודעת על מה לדבר.

 

[דליה ח]

בוקר טוב שרון

למרות שאנחנו ד פונקנו על ידי המשפחה המורחבת, אני מאוד מבינה את ההרגשה שלך. אנחנו היינו שנים רבות עושים את סדר פסח אצל אח של בעלי במושב. הם משפחה נחמדה מאוד ואודליה והאחים שלה אהבו לבוא לשם. למרות שאני מאוד לא אוהבת את המקום הזה, {את המשפחה דווקא כן} הלכתי מדי שנה בשביל הילדים ובשביל בעלי שגדל במושב ורצה אווירת חג כמו שהכיר. בשנה הראשונה אחרי שאודליה 'נחטפה' מאיתנו' הלכנו לשם, בחוסר רצון מוחלט אבל כיבדנו את האח הגדול , נשכתי את השפתיים, עזבתי את השולחן , טיילתי במושב עד שייסמו את הסדר וחזרנו הביתה. הרגשתי הקרבה גדולה למען המשפחה על חשבון בריאותי הנפשית., לשבת מול הכסא שישבה שם אודליה, ויושבים שם אחרים, והיא כבר לא תשב שם.... אבל, ובניגוד לכל הציפיות, אף אחד מהמשפחה הגדולה המסויימת הזאת לא מגיע לאזכרה של אודליה. ויש שם בנות בגילה, שהיו חברות ובנות דודות קרובות. כל כך התאכזבתי עד שהחלטתי שלא ללכת יותר לסדר פסח יותר. בעלי רמז לאחיו {שהוא בעצמו איש חולה ומבוגר} שאף אחד מהמשפחה שלו לא מגיע לאזכרה, וזה לא הוביל לשום מקום. מאז כבר שלוש שנים אנחנו לא עושים שם סדר פסח . האכזבה גדולה. אין בי כעס, רק אכזבה מזה שאני כיבדתי אותם בנוכחותי למרות שלא אהבתי את הסדר הכבד שלהם, ולא את המקום, והם לא מכבדים את זיכרה של אודליה פעם בשנה לכמה דקות. אף אחד לא חייב לנו שום דבר, אבל ההתנהגות שלנו אליהם צריכה להיות בהתאם. ושוב, למזלנו, הם יוצאי דופן, כל השאר איתנו ביום יום, בחגים, בשבתות ובימי הולדת.

 

[גל213]

שרון

לי אין ציפיות מאף אחד גם לא ממשפחה קרובה,הכאב הוא שלנו ומי שלא חווה את זה לא יכול להבין אני גם התרחקתי מהרבה אנשים כי השתנו גם סדרי העדיפויות ,אני גם לא הולכת לאירועים משפחתיים הכל עוד טרי לגבי אזכרה עשינו רק משפחה קרובה למרות שהיו חברים שרצו לבוא,עדפתי שלא ,כי מה שאני רואה בבית העלמין שזה נהפך כמעין מפגש חברתי. שנה שעברה גם לא חגגתי שום חג גלית

 

[eaz1514]

גם לי אין צפיות מאף אחד

כולם תמכו בנו לאורך כל שנות המחלה כשהיינו זקוקים לתרומות דם אינסוף, כולם התגייסו ולמרות שהיינו רחוקים מהבית הגיעו לבקר גם כשאי אפשר היה להכנס לחדר של רונן. ואחרי שרונן נפטר לא הרגשנו שינוי בהתנהגות של המשפחה, הבהרנו לכולם שרונן חלק מאיתנו ואפשר לדבר עליו חופשי, לצחוק ומי שרוצה גם להזיל דמעה. אזכרות שחוץ מהשנה הראשונה אנחנו לא עושים. באזכרה ה-5 בינואר שעבר, שלחתי לכולם קישור של אתר בחברה קדישא שם אפשר להדליק נר ולכתוב הספדים. כל מי שחשוב לנו נכנס וכתב. לאחרונה עשיתי אלבום מוקדש לרונן בדך שלי בפייסבוק. בשנה הראשונה היה לי קשה במיוחד להשתתף בארועים משפחתים, אבל לא נעדרנו מאף אחד. סירבתי ואני עדיין מסרבת להצטלם שנינו עם הבן הגדול בלי רונן החגים קשים לי במיוחד במן הבטלה האין סופי, כבר שנה שניה שלא נהיה בראש השנה, אולי עכשיו עם הזוגיות של הבן ואנשים חדשים שנכנסים למשפחה יהיה יותר קל. כעס אין לי על אף אחד, השכול הוא שלנו ההורים, האח, הדודים הסבים, עבור יתר המשפחה המורחבת חסרונו של רונן מורגש אבל כולם המשיכו בחיים מהנקודה בה חיינו נעצרו, אילנה אמא של רונן

 

[יפית מן]

התאכזבתי מאוד מביה"ס בו למד ,יקירינו....

בסוף השנה בכיתה בו למד יקירינו מאורי הטהור והזך עשו סיום של מסכת בו למדו כל השנה ובשנה שעברה , המסיבה התקימה באחד הבתים של ילד שלמד בכיתתו,אפילו לא מילה אחת ,לא הוזכר שמו של מאורי,הרי לאורך כל השנים למד אם הילדים האלה החל מהמעון והלאה הייתי מצפה שיזכירו ולו במשפט אחד :ונזכור את....שנחטף ולמד איתנו יהי זכרו ברוך כשראיתי באתר של חב"ד שבו היה פרוט מלא על הערב שחוו הילדים ולא הוזכר שמו כשראיתי את התמונות {הרי בישוב שלנו מכירים אחד את השני}לא יכולתי להביט בילדים שכולם היו חבריו וימים שלמים היו בבית הדס וכשנתנה לילדיה ארוחת צהרים גם הם השתתפו בארוחה.}בכיתי ולא יכולתי להרגע ובתגובות פניתי להנהלה וכתבתי שעשו עוול למשפחה שלא צינו ולו במשפט אחד את חבריהם שהיה ואיננו .}עד עכשיו כולי כעס על המורה ובראשם המנהל שלא מצאו לנכון להזכיר ..

 

[יפית מן]

אילנה-לה היקרה שוב שמחה בשמחתך מאחלת ישוב טוב

יהי רצון שיהיה הבית הזה בנין עדי עד לשמחת המשפחות היקרות מאוןד התרגשתי ודמעות זלגו מעני שכתבת שבן זוגך היה מאושר מאחלת לכם רק אושר ונחת מהבן ברכה והצלחה ולך אילנה-לה רפואה שלמה נכונה ואיתנה ולא תדעו מכאן ולהבא שום חולי אמן ואמן ממני יפית המעריצה סבתא של מאור ילד של אור

 

[eaz1514]

יפית, חבל שאני לא יכולה לחבק אותך אז קבלי

וירטואלי. תודה על הברכות החמות,

אמן לכולנו רק בשורות טובות וזמנים יותר קלים. וכמובן שהשמחה מהולה בכאב

, כשהתמונה של רונן מקבלת מקום כבוד גם בדירה של הבן וחברתו, החיוך הנצחי, המבט האוהב שאני רואה כל בקר דבר ראשון כשאני קמה ואחרון לפני שאני מכבה את האור, אותה תמונה בדיוק שנמצאת בסלון ביתנו. אני בטוחה שרונן שותף לשמחתנו.

ואגב, אני מיושנת לבעלי אני קוראת בעלי לא בן זוג. אין לי שום בעיה עם זה, להיפך עבורי יש לו משמעות רבה, שייכות (לא במובן קניין), אבי ילדי, הרבה יותר מבן זוג . אוהבת אותך, אילנה אמא של רונן

 

[יפית מן]

אילנה-לה היקרה שוב שמחה בשמחתך מאחלת ישוב טוב

יהי רצון שיהיה הבית הזה בנין עדי עד לשמחת המשפחות היקרות מאוןד התרגשתי ודמעות זלגו מעני שכתבת שבן זוגך היה מאושר מאחלת לכם רק אושר ונחת מהבן ברכה והצלחה ולך אילנה-לה רפואה שלמה נכונה ואיתנה ולא תדעו מכאן ולהבא שום חולי אמן ואמן ממני יפית המעריצה סבתא של מאור ילד של אור

 

[raanan1953]

זה אחד הדברים שמעסיקים את מחשבותיי

אשתי ואני לא מפסיקים לדסקס על הנושא הזה . אנחנו פשוט המומים להווכח שישנם קרובים או בני משפחה שאפילו לא מצלצלים לשאול לשלומינו מאז האסון ולעומתם חברים ואפילו אנשים שהיינו בקשר רופף לפני המקרה שלא מפסיקים לצלצל ולדרוש בשלומינו ולנסות לעודד את רוחנו . כנראה שהאסון מביא אותנו לתהליך של התאמה מחדש . בכל מקרה שינוי אחד שכבר התרחש , אני לא מגיע לפגישות משפחתיות , אני פשוט לא מסוגל .

 

[ETTY12]

לרענן ופנה קוטה

אני למדתי מאז האובדן כי החיים שלנו בנויים ממעגלים מעגלים במה שקשור לחברים מכרים ואפילו משפחה, ותיקים לפעמים יוצאים ממעגל החיים שלנו וחדשים נכנסים (אבל את זה צריך ליצור, ולא חסרות דרכים. לרענן רק אל תכעס על אף אחד כי אנחנו לא יודעים מהן תחושותיו לגבינו, אם זה פחד אם זה התמודדות מולנו,ולא כדאי שנשפוט אף אחד. אני אומרת אל תתנזר גם מהמפגשים המשפחתיים כי המוטו שלי הוא--"את השמחה צריך ליצור-כי מי כמונו יודעים שהאבל בא לבד" ולכן אנו עושים את המהלכים לפעמים באילוץ מסוים אולם מאידך אי אפשר כל הזמן רק לחיות את השכול כי אנו חייבים לשמור על הנפש. נפש בריאה בגוף בריא. ולך אילנה -שמחתי לקרוא את המשפט שלך כי בחרתם בחיים ומי שרוצה שיהיה איתכם.

 

[eaz1514]

אתי, תודה כן בחרנו בחיים

את לא מכירה אותי מספיק טוב ואת הסיפור הארוך והמורכב שלנו. לרונן היתה רק בקשה או משאלה אחת, לא לשבש לנו את החיים (כאילו אפשר) לא להיות לטורח, כל רצונו היה שנשיך בשגרה, זו צוואתו ואנמקיימים אותה. לא תמיד היום קל, יש לנו תקופות קשות שהכל נראה שחור, אבל תמיד מוצאים את הכח לקום ולהמשיך ללכת. אתי יקרה,היום יום קשה עבורך, יום הולדת של בתך מיכל

זה היום הקשה ביותר כאמא. קבלי חיבוק

יום סביר לכולם, מכיוון שהיום הרדיו מלא שירים עצובים, מי שלא חייב להיות עצוב בגלל מצוות הדת, שימו דיסק עם שירים עליזים על תוסיפו את העצב הסביבתי לכאב שלכם. אילנה, אמא של רונן

 

[פנה קוטה]

גם אצלנו "התאדו" פתאום כל מיני

חברים שהיו קרובים וגם בני משפחה. בהתחלה היה כעס רב אבל אחר כך הבנתי שאם האנשים האלה לא מצאו לנכון לבוא ולחבק אז שיישארו במקומם וזהו. לא צריך לצפות, פשוט לקבל באהבה את אלה שכן איתנו ויודעים בדיוק מתי הימים הכי קשים שלנו.

 

[eaz1514]

לרענן ופנה קוטה

יש בחברה מה שאני קוראת "תסמונת השכול". כשהייתי בערך בת 23 או 24 אמא צעירה נפטר בגיל 50 בעלה של אחת מחברותיה של חמותי שגרה קרוב אלינו. האישה עבדה דווקא בחנות בדגי תינוקות השכונתית שכדי להגיע למכולת הייתי חייבת לעבור דרכה או לעשות סיבוב שלם של כל הבלוק, זה מה שהייתי עושה רק לא לפגוש אותה, פשוט לא ידעתי מה להגיד, איך להתנהג. היום אני מבינה שזה טפשי אבל זו חוכמה בדיעבד. מאיתנו אף אחד לא התרחק אולי כי חלקנו כל כך הרבה שנים של סבל. בני חלה בגיל 18 חודשיים לפני הגיוס ובסוף בחינות הבגרות. במשך הקיץ כל החברים, מורים ושאר העולם התייצבו יום יום בבי"ח. נכנסו 2כל פעם 2 לחדר הבידוד אחרי ששטפו ידיים היטב וחבשו מסיכות. אח"כ נעלמו כולם. הילדים התגייסו והבן שמר על קשר טלפוני ודרך המחשב עם כמה חברים טובים בלבד. כשהיינו בחיפה 1 או 2 הגיעו לבקר אבל ה-ICQ עבד. מאוד התפלאתי בלוויה כשראיתי 2 קבוצות גדולות מאוד עם זרים ענקים, אחת מהחברים מהתיכון (למעשה התחילו יחד בגן), השניה מהחברים במכללה בה רונן הספיק ללמוד סה"כ שנה אחת. רבים מהחברים הגיעו לשבעה וספרו לנו המון סיפורים שהראו לנו צד של רונן שלא הכרנו. אםילו קבלנו תמונות אחרונות שצולמו באחת היציאות הנדירות של רונן בזמן אחת ההפוגות, חברה בים, רונן צוחק ועליז. אחר כך הקשר נותק, כמה אמהות של חברים אני פוגשת בשכונה ומחליפות כמה מילות נימוסין, לא נעים להן לספר על הילדים שלהן שבגרו ורונן כבר לא כאן. מפגשים פשפחתים בשנה ראשונה - כתבתי קודם, היה קשה מאוד אבל הלכנו לכולם, כשהיינו צריכים אותם התייצבו אחד אחד. אילנה, אמא של רונן

 

[פנה קוטה]

אילנה יקרה

את צודקת לגבי החכמה בדיעבד אבל אני חושבת שאצלנו זה קשור למשהו אחר. דרור שלנו כחודש וחצי לאחר השחרור מהצבא , ללא כל אזהרה מוקדמת, החליט לשים קץ לחייו. החברים שלו מהתיכון והצבא עוטפים אותנו ומגיעים לאזכרות ובאים לבקר וכו' אבל, לצערי, יש אנשים שסוג מוות כזה מרתיע אותם והם התרחקו לנו מהחיים. אני לא יכולה לתאר לך את גודל רגשות האשמה שאנחנו חיים אתם בכל רגע ובכל יום והתנהגות כזאת רק מעצימה את התחושה. אנחנו בחרנו בחיים ולכן ממשיכים הלאה עם אלה שבחרו להמשיך איתנו.

 

[eaz1514]

פנה קוטה יקרה

לצערי אני כן יכולה להבין, לפני 14 שנהאח של גיסתי שם קץ לחייו בגיל 25 גם ללא אזהרה מוקדמת, ללא סיבה נראית לעין, שום הסבר או סימן למצוקה. בחרתם בחיים, גם אנחנו. אני לא חושבת שאנשים נרתעים, אנשים פשוט לא יודעים איך לנהוג, מה להגיד, הרי אין נחמה ולא משנה סיבת המוות. לנו היום קל למצוא את המילים הנכונות לכל מקרה אבל מי שהמוות של צעירים רחוק ממנו מתקשה לעכל או למצוא את הדרך הנכונה והכי קל זה להתרחק. מאחלת לכם המון כח ושתמיד יהיה סביבכם מי שיושיט יד תומכת לזמנים הקשים. כמובן אנחנו תמיד כאן. אילנה, אמא של רונן