יש אנשים שהיו אומרים
"בצבא התחלתי לעשן" יש שהיו אומרים "בצבא התחלתי לשתות" וכו' הייתי מאד רוצה להגיד אחד מהשניים... אבל אני לא יכול... אני נתקעתי עם "בצבא נפרדתי מהחיים שלי", "בצבא לקחו ממני את הבן אדם שאני", הייתי גם רוצה להגיד "בצבא התחלתי לכתוב", בכל זאת, המסגרת הזאת מחייבת אותך לפרוק, לדבר, ולנסות להתמודד עם מצבים שאתה לא מכיר. אבל אני נתקעתי עם "בצבא הפסקתי לכתוב" (כי כמו שזה נראה עכשיו - את המחשב אני לא בטוח אראה בתדירות גבוהה). אני עובר ימים קשים, בתוכי יש גיהנום כל כך גדול - שאני אפילו לא יכול לתאר. אני לא בן אדם שהאופי שלו מאפשר לו לצעוק "הקשב". אין לי הערכה לשום מפקד, סמל, ושות' - אז אני לא מבין למה אני צריך לתת להם כבוד. הם בסה"כ נמצאים איפה שהם היום בגלל שהמסגרת שיבצה אותם בכח במקום שאין בו אפשרות להגיד "לא מתאים לי" - בדיוק כמוני. בעוד מספר חודשים - אם אני לא אצליח להימלט משם, אני אהייה בדיוק אחד מהם. אחד שמקבל כבוד בגלל שהכריחו אותו לקבל כבוד. המורעלים בוודאי יגידו לי שאני מדבר שטויות ואני צריך לנסות להיות עם ראש פתוח. אבל מצד שני - איך אפשר להיות עם ראש פתוח בזמן שאתה יודע שמעבירים עליך שטיפת מח? מטפטפים לך למח במנות ממש לא קטנות כמה טוב המקום שאתה נמצא בו, וכמה שאחרים היו מתים להיות שם. לקחתי את הצבא בשיא הרצינות עד היום. השקעתי במבחנים הפסיכוטכנים. מעולם לא איחרתי לצוים. דאגתי לתת כבוד לכולם. ובעיקר - דאגתי. אני דאגתי, והצבא חירבן עלי. מילאתי שאלוני העדפות, אבל הצבא לא התחשב בהם. לא פעם אחת - פעמיים. אני לא אדם בריא, ויש לי את הבעיות שלי שהפכו אותי לג'ובניק, אבל נתקעתי במקום שמבקש ממך לשכוח את המושג ג'ובניק ולהתחיל להשלים עם המושג "תומך לחימה". השקעתי בצבא בכל מבחן שלהם השגתי את הציון הכי גבוה שאפשר להוציא. קיבלתי נתנונים בשמיים. אבל לא - הצבא ירק עלי. יעל את בטח כבר מכירה אותי, אני לא כותב כדי לקבל עצות וגם לא חיבוקי
אני סתם פורק כאן את מה שעובר עלי. אני לא כותב בלוג כי זה אישי מדי בשביל שכל העולם יוכל לקרוא. אבל כאן יש לי את האפשרות לפרוק ואפילו לקבל כמה משפטים מעודדים ממך ומחברה' מוכשרים שמנהלים פורומים בתפוז. מחר אני יוצא לשבוע נוסף של גיהנום. בזמן שחברי לפרופיל 64 עושים טירונות בבסיסי טירונות, אני אעשה טירונות בבית הספר למשטרה צבאית. בזמן שחברי לפרופיל 64 יתקרבו לנשק פעם אחת רק בשביל לסמן V, אני אלמד להשתמש בכמה סוגי נשקים, ואפילו אקבל חבר צמוד למשך ה 3 שנים הבאות. הצבא הזה הורס אותי. עברתי מבחנים בחיל הקשר והנתונים שלי מאפשרים לי להיות מפעיל מערכות מחשב. עוד חודש וחצי יתחיל קורס מפעילי מערכות מחשב בשלישות ברמת גן, אבל אני אהייה רחוק משם באיזור נתניה. ההורים שלי מחפשים בנרות אנשים שיוכלו להעביר אותי מהמ"צ לחיל הקשר, אבל כל מי שמגיעים אליו לא מצליח לעשות מה שצריך. אין לנו היכרות ישירה עם אף אחד בצבא, והכל עובד דרך שליחים - והסימן שאלה אצלנו גדל מיום ליום. ממחר יש לי מטרה אחת בחיים. לצאת ממשטרה צבאית לכל תפקיד אחר - או לצאת מהצבא. רציתי לתרום למדינה, אבל לצערי - היא לא מוכנה משום מה לשדר איתי על אותו גל. זהו, נראה לי שפרקתי מספיק לשבוע אחד. שבוע הבא יהייה יותר קשה. אני אתמודד בפעם הראשונה עם סימן שאלה של - אולי להישאר שבת בבסיס... אני אתמודד עם העובדה שאולי אני לא אצליח לצאת משם וב 3 שנים הבאות אני ארדוף אחרי עריקים, אחלק דוחות, או אשמור על אסירים בכלא. אבל בעיקר בעיקר - אני אדאג. מקווה שהשבוע הבא יעבור עלי לטובה. ולכם אנשים - שיהייה רק טוב.
"בצבא התחלתי לעשן" יש שהיו אומרים "בצבא התחלתי לשתות" וכו' הייתי מאד רוצה להגיד אחד מהשניים... אבל אני לא יכול... אני נתקעתי עם "בצבא נפרדתי מהחיים שלי", "בצבא לקחו ממני את הבן אדם שאני", הייתי גם רוצה להגיד "בצבא התחלתי לכתוב", בכל זאת, המסגרת הזאת מחייבת אותך לפרוק, לדבר, ולנסות להתמודד עם מצבים שאתה לא מכיר. אבל אני נתקעתי עם "בצבא הפסקתי לכתוב" (כי כמו שזה נראה עכשיו - את המחשב אני לא בטוח אראה בתדירות גבוהה). אני עובר ימים קשים, בתוכי יש גיהנום כל כך גדול - שאני אפילו לא יכול לתאר. אני לא בן אדם שהאופי שלו מאפשר לו לצעוק "הקשב". אין לי הערכה לשום מפקד, סמל, ושות' - אז אני לא מבין למה אני צריך לתת להם כבוד. הם בסה"כ נמצאים איפה שהם היום בגלל שהמסגרת שיבצה אותם בכח במקום שאין בו אפשרות להגיד "לא מתאים לי" - בדיוק כמוני. בעוד מספר חודשים - אם אני לא אצליח להימלט משם, אני אהייה בדיוק אחד מהם. אחד שמקבל כבוד בגלל שהכריחו אותו לקבל כבוד. המורעלים בוודאי יגידו לי שאני מדבר שטויות ואני צריך לנסות להיות עם ראש פתוח. אבל מצד שני - איך אפשר להיות עם ראש פתוח בזמן שאתה יודע שמעבירים עליך שטיפת מח? מטפטפים לך למח במנות ממש לא קטנות כמה טוב המקום שאתה נמצא בו, וכמה שאחרים היו מתים להיות שם. לקחתי את הצבא בשיא הרצינות עד היום. השקעתי במבחנים הפסיכוטכנים. מעולם לא איחרתי לצוים. דאגתי לתת כבוד לכולם. ובעיקר - דאגתי. אני דאגתי, והצבא חירבן עלי. מילאתי שאלוני העדפות, אבל הצבא לא התחשב בהם. לא פעם אחת - פעמיים. אני לא אדם בריא, ויש לי את הבעיות שלי שהפכו אותי לג'ובניק, אבל נתקעתי במקום שמבקש ממך לשכוח את המושג ג'ובניק ולהתחיל להשלים עם המושג "תומך לחימה". השקעתי בצבא בכל מבחן שלהם השגתי את הציון הכי גבוה שאפשר להוציא. קיבלתי נתנונים בשמיים. אבל לא - הצבא ירק עלי. יעל את בטח כבר מכירה אותי, אני לא כותב כדי לקבל עצות וגם לא חיבוקי
