אני מוחה בכל תוקף
נגד השימוש במילה "ערס" בהקשר לשלומי!!
אבל ברצינות, מובאים בכתבה הזאת הרבה דברים מעניינים שגרמו לי לחשוב, בעיקר על היפוך התפקידים העדתיים הסטריאוטיפיים במוסיקה: למשל, הגבר המזרחי הפטריארכלי הסקסיסטי כפי שהוא נתפס ומוצג לרוב, נהפך לעבד נרצע של האישה במילות שירים ("תני לי לרוץ כמו עיוור אחריך, תני לי למות מקנאה בגללך"?), אולי כדי להתחמק מהסטריאוטיפ הזה ולהתמזג בכלל. ומנגד, באים התל-אביבים הצעירים ומקבלים על עצמם את הצד המתקדם של הסטריאוטיפ: "ערס פואטי". מפלפל בהגיגיו על האישה, הלוא היא רכושו, כלפיה הוא מרשה לעצמו להתנהג בקשיחות, גסות ואף אלימות, בייחוד במידה והיא עונה על קריטריוני ה"שרמוטה". דברים באמת מעניינים, גם אם אני לא מקבלת אותם לגמרי... ההתייחסות אל ה"מוזיקה המזרחית" (גם נגד ההגדרה הזו אני מוחה - לדעתי, מרבית הפופ הים-תיכוני הנפוץ בארץ שם ללעג ולקלס את האמנים שיצרו ויוצרים מוסיקה מזרחית נשגבת בארצות ערב וגם כאן) כ"מייצגת את הערכים הישנים של אהבה, רומנטיקה והאדרת האישה" נראית לי מגוחכת. העילגות הטקסטואלית הזו, חוזרת ב-1001 דרכים על אותם המסרים השטחיים, המתחנחנים והמתלקקים, שיושבים על לחנים לא פחות רפטטיביים ונעדרי יצירתיות שמביישים את התזמור והטונאליות המזרחית עליהם הם מתבססים. (אם יש דבר אחד שהופך את השירות הלאומי שלי לבלתי נסבל, זוהי ההאזנה היומיומית בלית ברירה ל-101FM בשעות בהן משמיעים כמעט אך ורק את זה. לאחר שנה שלמה כזו, אף אחד לא רשאי לומר לי שאני לועגת למוסיקה הזו רק בגלל שאני "לא נותנת לה צ'אנס"...). אם כל אלה הם האמורים לכבוש את האישה שבי, אני מעדיפה להיות מושא ה"ירידות" של שלומי. המשפט המסיים את הכתבה הגדיר את ההעדפה הזו היטב: "מה הן מרגישות כשהן מאזינות לשירים כאלה? אולי זו הידיעה המעיקה שמשהו בשירים האלה, אחרי הכל, מושך אותן? בכל זאת, זה או זה או גורל של... חבר בעל שיער צבעוני, שחושב שגושפנקה זו סטירה." אצל שלומי לפחות קיים רובד נוסף מלבד זה שמעל לפני השטח, רובד שרבים מפספסים כאשר הם מגדירים את שיריו של שלומי כשוביניסטיים ומיזוגניים. רובד של הכרה בחולשה, של ביקורת עצמית, של הבנה כי לפעמים הוא המכשלה של עצמו. כל זה בא לידי ביטוי בלא יותר מרמיזות, אבל אם לא מבחינים בכך, מפספסים הרבה מהפואנטה. "בעצם יש כאן הרבה לעג עצמי" נאמר בכתבה. וכן, לפעמים מעניין ואפקטיבי יותר לקלוט את זה נרמז מתוך טקסט האומר דבר אחר, מאשר באופן שאין בו ולו קליפה חלולה. מהסיבה הזו אני לא מקבלת את המשפט הבא: "כשאין לך במה לחדש אתה חייב להיות פרובוקטור. אז אתה יורד נמוך. זה יחזק את מעמדך בועדת הפלייליסט" (פרופ' עוז אלמוג, מתוך הכתבה). הוא לא נכתב ישירות בהקשר לשלומי, אבל דברים בסגנון נאמרו עליו לא מעט, ולו היה מה להגיד בנידון, בתחילת דרכו, במענה לשאלה על "אריק" בראיון לרועי הראבן: "אני חושב שהשיר מדבר בשפה מנוסחת היטב, יש שם את המילה 'מזיין', ביג דיל. הוא שיר בעייתי, כי הוא שיר שכשהוא יוצא מקונטקסט אז הוא נהייה טיפה גימיקי. אני יודע שיש אנשים ששונאים אותו, ויש אחרים שמאוד אוהבים אותו. למרות שהוא פרץ לי דרך, אני לא כתבתי אותו כגימיק, וגם לא כדחקה, אני כתבתי אותו באמת מתוך כאב, מתוך כעס. זו הדרך שלי להתמודד עם כאב. אני כותב פרימיטיבי, אני כותב על מה שקורה לי. הבעיה נוצרת כששיר כזה יוצא פתאום, ונהיה להיט נורא גדול, ואנשים שרים אותו, וחושבים שם כל מיני דברים שאתה בכלל לא מאמין או מבין מאיפה הם מביאים את היציאות האלה. אין לי בעיה שהשיר מזוהה איתי. יש לי בעיה עם אינטרפטציות של אנשים לגבי השיר שמזוהות איתי. איך שאנשים תופסים את השיר הזה מזוהה איתי זה בעיה. כי אתה יודע, אני לא כותב שירים רק בשביל לשעשע אנשים, ואני לא כותב שירים בשביל שיהפכו ללהיטים גדולים. ואני לא כותב שירים בשביל שיעשו פרובוקציות. אין לי שליטה על זה, מצד שני אני לא מרגיש שאני צריך להתנצל על משהו. אני פונה לעצמי, ואני מקווה לדבר כמה שיותר אמת, כמה שיותר מדויק. ברגע שאני מדייק, אני מניח שמאיזשהו אזור כלשהו באוכולוסיה, ולא איכפת לי מי, מישהו יתחבר לזה. וזה הסיפור כולו." אגב, במוסף התשבצים באותו העיתון היום הוכנס הערך "שבן" לתשבץ כ"זמר ישראלי"