יש גבול לאהבה?
אני אוהבת אותו. את האופי שלו, את המראה שלו, את הלב הטוב שלו. אפשר להגיד שהוא האהבה האמיתית הראשונה שלי והקשר הרציני הראשון שלי. הרגשות האלה הדדיים בשביל שנינו.
אנחנו ביחד 3 שנים, עברנו המון הצלחות ומכשולים ביחד, ליווינו אחד את השני ותמכנו אחד בשני. ורואים עתיד משותף ביחד בהמשך...
הוא משרת כבר שנתיים בצבא (עתודאי). כשהוא התגייס - אני השתחררתי. כך שרוב הקשר שלנו התבסס ברובו על סופ"שים.
מה שהכי מציק לי, זה התקופה האחרונה של השנתיים שהוא בצבא... זו תקופה די ארוכה/מאסיבית מהקשר שלנו, וברובה הוא חולה. בחיי שאני לא מגזימה, הוא חולה פעמיים בחודש - כל פעם משהו אחר - כאבי ראש, דלקת עיניים, דלקת אוזניים, דלקת גרון, דלקת ריאות, קלקול קיבה - הקאות, שלשולים, שבר ברגל... מה לא... פעמיים בחודש הוא חולה.
כבר צחקתי עליו שיש לו מערכת חיסונית של בן 70, ושהוא לוקח יותר תרופות בחודש מאשר סבתא שלי, והזהרתי אותו שלא יתמכר לאקמול... הכל בצחוק וברוח טובה כמובן...
אבל מתישהו נמאס מהצחוקים האלה. נמאס לי להיות תקועה בחדר שלו, כשהוא שוכב במיטה, מרגיש נורא, להביא לו תה ולטפל בו. נמאס לי כל סופשבוע שני לבוא לביקור חולים - במקום לצאת איתו, לטייל איתו, לעשות איתו משהו כיף, משהו קצת אחר מאשר לטפל בו.
בא לי להיות חברה שלו, לא אחות ולא מטפלת שלו. בא לי להרגיש שאנחנו ביחד, לא שאנחנו משחקים ברופא וחולה. בא לי לעשות סקס איתו כמה שאני רוצה, ולא לשמוע אותו מתלונן כמה כואב לו. בא לי לראות עולם איתו.
הפעם האחרונה שיצאנו באמת בסופשבוע ולא היינו תקועים בבית הייתה אולי לפני חצי שנה, הפעם האחרונה שטיילנו איפושהו הייתה לפני שנתיים, לפני הגיוס שלו.
אני אוהבת אותו מאוד, את הבנאדם שהוא, את האופי שלו ואת מי שהוא. אני גם יודעת שהוא לא עושה את זה בכוונה, הרי אף אחד לא נהנה להיות חולה... לשכב במיטה, להזיע, לשתות תה כל היום ולקחת כדורים...
אבל אני רוצה לצאת עם בחור בן גילי, ולא בחור בן גילה של סבתא שלי.
אני רוצה לצאת איתו, עם החלק הבריא שלו, ולא עם החלק החולה שלו. ואני מרגישה שאני יוצאת רק עם החולה. בתור חברה ברור לי שאני צריכה לטפל ולדאוג לו, אבל האם יש לזה גבול? האם יש גבול לאהבה?
אני אוהבת אותו. את האופי שלו, את המראה שלו, את הלב הטוב שלו. אפשר להגיד שהוא האהבה האמיתית הראשונה שלי והקשר הרציני הראשון שלי. הרגשות האלה הדדיים בשביל שנינו.
אנחנו ביחד 3 שנים, עברנו המון הצלחות ומכשולים ביחד, ליווינו אחד את השני ותמכנו אחד בשני. ורואים עתיד משותף ביחד בהמשך...
הוא משרת כבר שנתיים בצבא (עתודאי). כשהוא התגייס - אני השתחררתי. כך שרוב הקשר שלנו התבסס ברובו על סופ"שים.
מה שהכי מציק לי, זה התקופה האחרונה של השנתיים שהוא בצבא... זו תקופה די ארוכה/מאסיבית מהקשר שלנו, וברובה הוא חולה. בחיי שאני לא מגזימה, הוא חולה פעמיים בחודש - כל פעם משהו אחר - כאבי ראש, דלקת עיניים, דלקת אוזניים, דלקת גרון, דלקת ריאות, קלקול קיבה - הקאות, שלשולים, שבר ברגל... מה לא... פעמיים בחודש הוא חולה.
כבר צחקתי עליו שיש לו מערכת חיסונית של בן 70, ושהוא לוקח יותר תרופות בחודש מאשר סבתא שלי, והזהרתי אותו שלא יתמכר לאקמול... הכל בצחוק וברוח טובה כמובן...
אבל מתישהו נמאס מהצחוקים האלה. נמאס לי להיות תקועה בחדר שלו, כשהוא שוכב במיטה, מרגיש נורא, להביא לו תה ולטפל בו. נמאס לי כל סופשבוע שני לבוא לביקור חולים - במקום לצאת איתו, לטייל איתו, לעשות איתו משהו כיף, משהו קצת אחר מאשר לטפל בו.
בא לי להיות חברה שלו, לא אחות ולא מטפלת שלו. בא לי להרגיש שאנחנו ביחד, לא שאנחנו משחקים ברופא וחולה. בא לי לעשות סקס איתו כמה שאני רוצה, ולא לשמוע אותו מתלונן כמה כואב לו. בא לי לראות עולם איתו.
הפעם האחרונה שיצאנו באמת בסופשבוע ולא היינו תקועים בבית הייתה אולי לפני חצי שנה, הפעם האחרונה שטיילנו איפושהו הייתה לפני שנתיים, לפני הגיוס שלו.
אני אוהבת אותו מאוד, את הבנאדם שהוא, את האופי שלו ואת מי שהוא. אני גם יודעת שהוא לא עושה את זה בכוונה, הרי אף אחד לא נהנה להיות חולה... לשכב במיטה, להזיע, לשתות תה כל היום ולקחת כדורים...
אבל אני רוצה לצאת עם בחור בן גילי, ולא בחור בן גילה של סבתא שלי.
אני רוצה לצאת איתו, עם החלק הבריא שלו, ולא עם החלק החולה שלו. ואני מרגישה שאני יוצאת רק עם החולה. בתור חברה ברור לי שאני צריכה לטפל ולדאוג לו, אבל האם יש לזה גבול? האם יש גבול לאהבה?
