יש ויש אלוהים וגם שכינה
מודה ומתוודה: אני בדרך כלל לא שמחה לאידם של א/נשים אחרים. במיוחד לא לאידן של נשים מנהלות, אבל היום שמחתי!!! הודיעו לי שמנהלת של מוסד כלשהו "עוזבת" אבל מיד הבנתי, כמו כל מי שבא איתה במגע שהגיע יומה של המרשעת המניפולטיבית, ושסופסוף העיפו אותה. לפעמים במקרים כאלו זה נדמה שזה לעולם לא יקרה, למישהו/י שביסס/ה את המעמד טוב כל כך, ומיטיב/ה לרדת כל כך לחיי אחרים. לשמחתי לא הייתי תלויה בה ביומיום, היא הצליחה להעלות לי את הקריזה "רק" ביומיים בהם צילמתי סרט במקום בו עבדה. אבל עצבים כאלה שלא ידעתי מזמן... וכל הזמן חשבתי מה יהיה עם הפרוייקט של השנה הבאה, איך זה יראה, שוב לצלם כשהיא בסביבה. גם ערכתי בימים האחרונים כשאני חושבת על החמצת הפנים שלה, יודעת שלא משנה מה אעשה יהיה לה מה להגיד על הסרט בו השעות הרבות שאני משקיעה לא כולן מתוגמלות, שכולם כל כך מתפעלים מהן חוץ ממנה. היום כשהייתי בחדר עריכה אמרו לי שהיא עוזבת. חוץ מהשמחה האישית שלי, והמחשבה ש"אוף, למה הורדתי את המשפט ההוא מהסרט, וגם את ההוא" (עשיתי על עצמי צנזורה רצינית בגללה) חוץ מכל זה, ושלא אצטרך לעבוד מולה בשנה הבאה, חשבתי על האנשים שכפופים לה ביומיום, אלה שתלויים בה לגמרי, אלה שהחיים שלהם במוסד אותו היא עוזבת, וכל כך שמחתי בשבילם. אני יודעת, שבשנה הבאה הם יפרחו הרבה יותר כשאעבוד איתם, אני יודעת שהם הולכים עכשיו לנשום לרווחה. אני גם יודעת שזה נשמע לא נחמד לשמוח כשלמישהי , מנהלת, לא צעירה, קורה אסון כזה. ובכל זאת מצאתי את עצמי צוהלת , וגיליתי שאני לא היחידה , עוד יותר ממה שידעתי קודם....
מודה ומתוודה: אני בדרך כלל לא שמחה לאידם של א/נשים אחרים. במיוחד לא לאידן של נשים מנהלות, אבל היום שמחתי!!! הודיעו לי שמנהלת של מוסד כלשהו "עוזבת" אבל מיד הבנתי, כמו כל מי שבא איתה במגע שהגיע יומה של המרשעת המניפולטיבית, ושסופסוף העיפו אותה. לפעמים במקרים כאלו זה נדמה שזה לעולם לא יקרה, למישהו/י שביסס/ה את המעמד טוב כל כך, ומיטיב/ה לרדת כל כך לחיי אחרים. לשמחתי לא הייתי תלויה בה ביומיום, היא הצליחה להעלות לי את הקריזה "רק" ביומיים בהם צילמתי סרט במקום בו עבדה. אבל עצבים כאלה שלא ידעתי מזמן... וכל הזמן חשבתי מה יהיה עם הפרוייקט של השנה הבאה, איך זה יראה, שוב לצלם כשהיא בסביבה. גם ערכתי בימים האחרונים כשאני חושבת על החמצת הפנים שלה, יודעת שלא משנה מה אעשה יהיה לה מה להגיד על הסרט בו השעות הרבות שאני משקיעה לא כולן מתוגמלות, שכולם כל כך מתפעלים מהן חוץ ממנה. היום כשהייתי בחדר עריכה אמרו לי שהיא עוזבת. חוץ מהשמחה האישית שלי, והמחשבה ש"אוף, למה הורדתי את המשפט ההוא מהסרט, וגם את ההוא" (עשיתי על עצמי צנזורה רצינית בגללה) חוץ מכל זה, ושלא אצטרך לעבוד מולה בשנה הבאה, חשבתי על האנשים שכפופים לה ביומיום, אלה שתלויים בה לגמרי, אלה שהחיים שלהם במוסד אותו היא עוזבת, וכל כך שמחתי בשבילם. אני יודעת, שבשנה הבאה הם יפרחו הרבה יותר כשאעבוד איתם, אני יודעת שהם הולכים עכשיו לנשום לרווחה. אני גם יודעת שזה נשמע לא נחמד לשמוח כשלמישהי , מנהלת, לא צעירה, קורה אסון כזה. ובכל זאת מצאתי את עצמי צוהלת , וגיליתי שאני לא היחידה , עוד יותר ממה שידעתי קודם....
