יש כאן הורים לילדים שסבלו מחרדות והצליחו לטפל בזה?
קודם כל הייתי שמחה לדעת אם יש כאן הורים שילדיהם סבלו מחרדות וזה עבר (עם או בלי טיפול פסיכולוגי) ואחרי כמה זמן.
הבת שלי, בת 11, מטופלת גם אצל פסיכולוגית וגם אצל פסיכיאטר?
אך אני תוהה עד כמה אפשר - המימון והזמן שנדרש הופך להיות עול לא פשוט עבורנו.
החרדות שלה נובעות (לדעתי) מהפחד שלא אוהבים אותה מספיק, גם אנחנו, מפחד להיסתדר במקום אחר (למשל טיול של הצופים).
וזה בא לידי ביטוי:
* בשטיפת ידים חוזרות (והיא מבקשת מאיתנו לאחרונה, לבוא, לומר לה שהכל בסדר ולהפסיק, כלומר לדרוש ממנה להפסיק את הפעולה).
סגירת הדלת מספר פעמים לפני יציאה.
הוסיפה לאחרונה נגיעה בפנים בצורה מוזרה, כמו כן שתיה, כאילו היא מתרכזת בכוס ושותה בצורה מוזרה
לפני היציאה לטיול הצופים זה היה נורא! באותו יום (היציאה לטיון הייתה בשעה שלוש) היא פתאום ברחה לבעלי, רק כי אמר לה לא עכשיו (בזמן שהחזירו את הקטן מהגן), בכי פתאומי בטענה שהיא מרגישה שרטוב לה למטה, פתאום שוב בכי, וקראה לנו וכשנכנסתי אליה לחדר היא כעסה עלי אבל מצד שני המשיכה לקרוא לי (הייתה מבולבלת ונסערת בצורה מטורפת), פתאום היא יצאה מהחדר, כולה נסערת, יצאה למרפסת וצעקה שנמאס לה ובא לה למות והיא לא יכולה יותר, החזיקה משהו ואיימה לשבור אותו, אני תפסתי אותה ביד והכנסתי אותה הביתה (גם מתוך פחד שתעשה משהו נורא וגם מהבושות), הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וכל היום עשיתי לה דברים בשבילה (טענתה הייתה שאנחנו לא איתה, אבל היא לא נתנה לי להיכנס), לאחר מכן יצאה ונכנסה לשירותים מספר פעמים, שטפה ידים פעמים רבות, לקח לה זמן עד שיצאה מהבית, גם איחרנו קצת, אבל בסופו של דבר היא עברה את הטיול יפה, ללא טלפונים, מלבד אחד קטן בשעות הערב ובדרך חזרה הביתה.
אנחנו בטיפול פסיכולוגי, אבל תוהה לעצמי, עד מתי, אנחנו מכילים מבינים אותה מחבקים אותה, אבל אני עצמי הופכת להיות חרדה למצבה...
מה עושים?
קודם כל הייתי שמחה לדעת אם יש כאן הורים שילדיהם סבלו מחרדות וזה עבר (עם או בלי טיפול פסיכולוגי) ואחרי כמה זמן.
הבת שלי, בת 11, מטופלת גם אצל פסיכולוגית וגם אצל פסיכיאטר?
אך אני תוהה עד כמה אפשר - המימון והזמן שנדרש הופך להיות עול לא פשוט עבורנו.
החרדות שלה נובעות (לדעתי) מהפחד שלא אוהבים אותה מספיק, גם אנחנו, מפחד להיסתדר במקום אחר (למשל טיול של הצופים).
וזה בא לידי ביטוי:
* בשטיפת ידים חוזרות (והיא מבקשת מאיתנו לאחרונה, לבוא, לומר לה שהכל בסדר ולהפסיק, כלומר לדרוש ממנה להפסיק את הפעולה).
סגירת הדלת מספר פעמים לפני יציאה.
הוסיפה לאחרונה נגיעה בפנים בצורה מוזרה, כמו כן שתיה, כאילו היא מתרכזת בכוס ושותה בצורה מוזרה
לפני היציאה לטיול הצופים זה היה נורא! באותו יום (היציאה לטיון הייתה בשעה שלוש) היא פתאום ברחה לבעלי, רק כי אמר לה לא עכשיו (בזמן שהחזירו את הקטן מהגן), בכי פתאומי בטענה שהיא מרגישה שרטוב לה למטה, פתאום שוב בכי, וקראה לנו וכשנכנסתי אליה לחדר היא כעסה עלי אבל מצד שני המשיכה לקרוא לי (הייתה מבולבלת ונסערת בצורה מטורפת), פתאום היא יצאה מהחדר, כולה נסערת, יצאה למרפסת וצעקה שנמאס לה ובא לה למות והיא לא יכולה יותר, החזיקה משהו ואיימה לשבור אותו, אני תפסתי אותה ביד והכנסתי אותה הביתה (גם מתוך פחד שתעשה משהו נורא וגם מהבושות), הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וכל היום עשיתי לה דברים בשבילה (טענתה הייתה שאנחנו לא איתה, אבל היא לא נתנה לי להיכנס), לאחר מכן יצאה ונכנסה לשירותים מספר פעמים, שטפה ידים פעמים רבות, לקח לה זמן עד שיצאה מהבית, גם איחרנו קצת, אבל בסופו של דבר היא עברה את הטיול יפה, ללא טלפונים, מלבד אחד קטן בשעות הערב ובדרך חזרה הביתה.
אנחנו בטיפול פסיכולוגי, אבל תוהה לעצמי, עד מתי, אנחנו מכילים מבינים אותה מחבקים אותה, אבל אני עצמי הופכת להיות חרדה למצבה...
מה עושים?
