יש כאן מישהו עכשיו?

[נטע....]

יש כאן מישהו עכשיו?

 

[hope_29]

הי נטע

אני כאן... (כל הזמן...עוקבת...). מה שלומך?

 

[נטע....]

מרגישה יותר טוב עכשיו

אם כי קצת מוזר לשבת כל היום מול המחשב ולחפש תשומת לב. (יצא לי חרוז)

ומה שלומך?

 

[hope_29]

נטע

גם אני הייתי כל היום מול המחשב...כאן, בפורומים אחרים וסתם גלשתי למחוזות אחרים.... השיעמום והריקנות באמת מגיעים לשיאים חדשים... אני באותו המצב...Ups & Downs ....לאחרונה יותר ב- Downs מאשר ב- Up אבל אני בטוחה שהדברים יסתדרו בסוף. אני גם מרגישה שישנו איזשהוא שינוי קל בהתנהגותי..ואפילו קצת מבחינה חברתית אך זה עדיין לא מספיק. ההיית מאמינה? יצרתי קשר טלפוני עם מישהו מפורום אחר בשבוע שעבר...אני!!! זה היה מוזר...אבל חייבת לציין שגם נחמד. מאז אנחנו מתכתבים או מדברים בטלפון. אז זה קצת חידוש...את בודאי זוכרת שסיפרתי לך עד כמה קשה לי הקטע הזה...(של ליצור קשר אמיתי עם העולם הוירטואלי). מה שהיה מוזר לו (ועדיין) זה העובדה שמההודעות בפורום...וההתכתבויות שלנו נשמעתי לו מאוד לא טוב...ואילו בטלפון הוא גילה דמות אחרת לחלוטין...הוא אפילו קצת התאכזב כי הוא ציפה "להציל" את "נשמתי הטובעת" כפי שעלה מהמכתבים...ניסיתי להסביר לו בפתיחות רבה (וגם זה שינוי קל) שכך אני בחיים האמיתיים...תמיד נשמעת חזקה יותר, בוטחת יותר, בודאי לא רעועה כל כך...ושהכתיבה בעצם משקפת את הפנימיות שבי. את hope האמיתית על מגוון התחושות והרגשות. בחיים האמיתיים אני מסתתרת מאחורי מסכות של "הצלחה" ורק מי שבאמת מכיר אותי או שוהה עימי זמן רב (כמו חבריי לעבודה) יודע לצערי את האמת. למרות ה"אכזבה" שנשמעה מקולו..אנו עדיין בקשר טלפוני וזה דוקא מאוד עוזר...(גם הוא דתי לשעבר... למרות ש"צרת רבים נחמת..." מאוד עוזר לי לדעת שאני לא היחידה שעברה/עוברת תהליך לא פשוט זה +תסבוכות/מועקות נוספים). נטע יקרה, אהבתי את "שיחותייך" עם הקול הפנימי שלך...זה באמת מדהים ומעורר מחשבה לגבי הקול האמיתי של כל אחד מאיתנו. אני חשה הזדהות רבה כל כך עמך...נראה לי שיש לנו הרבה מן המשותף לגבי תחושות מסוימות. אני גם מאמינה בכוח של שתינו לצאת מזה, להתמודד ולהמשיך הלאה חזקות, בטוחות יותר ובעקר מפויסות עם עצמנו. מה שמעניין הוא ששתינו התחלנו בטיפול פסיכולוגי (אני ממש סולדת מהביטוי הזה...) באותו השבוע. עבורי כל העניין הזה של התעסקות ברגשות הוא חדש ולא מוכר ועל כן קצת נתפס בחשדנות וציניות מבחינתי אך לפחות אני מנסה ומשתדלת לעשות משהו... (השבוע יהיה המפגש השני). אז שיהיה לנו שבוע טוב יותר... (ללא נפילות)

 

[נטע....]

hope יקרה!

שוב, אני מאוד מבינה ומזדהה עם הדברים שהעלית פה. כך למשל עכשיו, בעקבות התחלה של שיחה עם הקול הפנימי שלי, שני זיהתה את המצוקה שבאמת הייתי שרויה בה והציעה לי לדבר. אז הרמתי אליה טלפון אבל אז כבר נשמעתי ממש בסדר, כי גם לי יש בדיוק את אותה בעיה! בכתיבה אני מציגה את "האני" האמיתית (למרות שקצת מוזר לי לכתוב את זה כי אני בעצם לא יודעת מה זה "אני") ועד כמה שארגיש רע, בטלפון זה פשוט לא יילך. או בכלל בשיחה שלא נעשית בכתיבה. לכן גם היה לי קצת מוזר בפגישה עם הפסיכולוגית. למרות שזאת לא פעם ראשונה שאני בטיפול. פשוט התמכרתי כבר לכתיבה. אבל אני משתדלת להיות אופטימית עד כמה שאפשר. אם את עוד פה, אשמח אם תגיבי. שלך, נטע

 

[hope_29]

נטע

אני די בספק אם אמשיך את הטיפול הפסיכולוגי... בפגישה הקודמת והראשונה היא רצתה רק לשמוע רקע לגבי מי אני/מה/מאיפה וכו´... הרבה עובדות ופרטים יבשים לגבי. טוב, זה ברור שכדי להתחיל לטפל היא צריכה לקבל קצת מושג ורקע...אולם, היא ציינה כי היא תצטרך לשמוע על הסאגה המורכבת/מסובכת שלי לפחות עוד 3-4 פגישות ורק אז יתחיל תהליך טיפולי...ואני תוהה אם זה לא מוגזם. אז כמובן שסירבתי כי מבחינתי הרקע מוצה. במשך 60 שניות סקרתי את חיי, "חיים שכאלו" מכל היבט וכיוון אפשרי... קצת הפריע לי ה- "אהה"...האמפטי שהיא שגרה לעברי כל כמה שניות...כאילו לא די בזה שאתה מרגיש דפוק שבכלל הגעת אל פביכולוג אני גם צריכה את הבעת האמפטיה המזוייפת? או ההתייחסות כאל (ותסלחי לי) Moron... אבל, כאמור, אני החלטתי כן להמשיך ולנסות ולהסתכל על כל העניין באופן חיובי ולשמוח שלא הגעתי למישהי "תקיפה" ולא כל כך אמפטית...זה בטח היה גרוע יותר. בקיצור, אראה כיצד הדברים מתגלגלים. כפי שבודאי הבנת מאוד מפריע לי עצם הפניה לטיפול הפסיכולוגי..אני מרגישה שזה מעין אשרור פורמלי להיותי "לא בסדר".... אני יודעת שזה מאוד לא "נאור" לחשוב כך...אבל, אני לא מצליחה להשתחרר מכך. בשבוע שעבר הייתי ממש בדכאון מעצם ההליכה לשם...אני יודעת שגל דומה יעבור שוב השבוע עד להסתגלות ולהשלמה עם העניין. אני שמחה בשבילך שמצאת לך כלי להבעה עצמית/פורקן = הכתיבה. הלוואי ויכולתי למצא משהו כזה...משהו לברוח אליו...אני עושה את אותו הדבר אלא שאצלי זה הבריחה לעבודה מאומצת. ולא , זה לא תורם לי לא מבחינת קידום...או הערכה כי נעשתי עם השנים אדם מריר, מתוסכל ואיננו נעים לסביבתו...לא מבינה איך החזיקו אותי שם למרות התנהגותי...(כנראה זה בזכות התוצרים ונסיונותיי לשפר את התנהגותי...). טוב נטע, אפרד ממך ב-"לילה טוב"... hope

 

[hope_29]

60 שניות = 60 דקות.....

 

[נטע....]

hope

יש הרבה סוגים של מטפלים והרבה סוגי טיפול. לפי הדיונים שהיו כאן בנושא הזה, אני מבינה שהרבה לא אוהבים את המטפלים האלה ששותקים כל הזמן. אבל לא כל המטפלים הם כאלה. אני למשל, חששתי שבפגישה אשתוק הרבה אבל זה לא קרה. אולי בגלל שהמטפלת דווקא ידעה לדובב אותי. כשקראתי כאן על הצורה שבה המטפלת שלך גילתה "אמפתיה" ב- אההממ... צחקתי כי נזכרתי שבדיוק בשיעור האחרון בסדנת התאטרון, היו שתי נשים שצחקו על הסוג הזה של המטפלים. (לא זוכרת באיזה הקשר הן הזכירו את זה). כך שאם את לא מרגישה נוח עם המטפלת, את יכולה להחליף אותה. בהצלחה!

 

[סהר-תמיכה]

hope

האם באמת נראה לך שחייך יוכלו להיות מסופרים תוך פגישה אחת? נראה לי הגיוני לבקש כמה פגישות כדי להכיר אותך לעומק. אפילו מכובד. הרי אתן אמורות לעשות עבודה ביחד, עבודה על המדורים הכי עמוקים של נפשך. את מכירה אותם מהצד של זו שחיה אותם אבל היא יכולה לראות אותם בעין מקצועית, כדי לעזור לך להחלץ מכאב שכובל אותך היום. אני שמחה שהחלטת לתת לזה צ´אנס.

 

[hope_29]

סהר את צודקת..

חיי כל כך מורכבים ומסובכים...באמת לא ניתן לצפות ששעה תספיק. האמת היא שאני קצת מפחדת מה"חיטוט" בנבכי נפשי...פוחדת מנזק...מגוננת על עצמי ומנסה לבנות חומות מגן. מאידך, מודעת לצורך העז בעזרה לעצמי וכל כך רוצה להתחזק, לבנות שוב את החוסן הנפשי ובעקר לשנות את התנהגותי. זו תמונת המערכה המתחוללת בנפשי לגבי כל "הקטע" הטיפולי... לפחות אני יודעת שהפעם הרצון כל כך עז להצליח עד שזה חייב להצליח. יודעת כי אצליח. תודה מ hope שבאמת מקווה...

 

[נטע....]

hope יקרה!

שמחתי לראות בהודעה שלך ניצוץ של תקווה, והפעם לא רק בשם.

 

[hope_29]

תודה תודה לך!!

ומה שלומך כעת? הבנתי כי חשת שלא בטוב היום... מקווה שמצב רוחך השתפר מאז... hope

 

[נטע....]

כמו שאני תמיד אומרת

זה כמו רכבת הרים. אני יכולה כמה שעות להיות למטה, בתחתית, ומייד אחר-כך לעלות שוב. לפעמים העליות חדות בדיוק כמו הירידות. אבל בלי קשקושים פילוסופיים, עכשיו אני שוב מרגישה יותר טוב. בפורום משחקי החיים, שאלה אותי אחת הכותבות איך עבר עליי היום. אז התחלתי לפרט לה על כך ופתאום שמתי לב שאני כותבת יותר באופטימיות ועם יותר חיוכים.

ככה זה...

 

[שם ים]

הופ ונטע...

מחזיקה לשתיכן אצבעות בטיפול. אכן, כפי שסהר ציינה, אי אפשר לספר סיפור חיים בשנייה.. אך לדעתי גם, בהתחלה רוצים להקיא את הטראומות ממנו והלאה, ואפילו לא שמים לב שאנו חושפים סיפור גבורה, סיפור הישרדות מופלא, שבמשך תהליך הריפוי מהכאב, יקח אותנו למחוזות טובים, יראה לנו את החוזק שיש בנו, חוזק שלא שמנו לב לקיומו, בשל המשיכה הטינטנסיבית בחבל על מנת לצאת מהבור. אז אני מחזיקה לשתיכן המון המון אצבעות, ושיהיה רק טוב לכולנו, אמן.

 

[סהר-תמיכה]

ברור ש

השברים נסתרים בגלל סיבה טובה... את חוששת מחיטוט כי אחרת לא היה צריך לחטט כי דברים היו על פני השטח. אלא מה, גם לדברים שמתחבאים מתחת לפני השטח יש את התכונה להשפיע על חייך אם תרצי ואם לא, אבל ככה, בהפוכה. בלי שאת יודעת ושולטת. כמו למשל דרך דיכאון שמופיע פתאום ולא ברור למה ומדוע. אז את הרע הזה את מכירה... יכול להיות שעכשיו יהיה באופן זמני רע אחר, אבל אחריו אולי יהיה טוב?