יש כאן מישהו שלא חושב
שילדים זה טעות או דבר שלילי (כמו שאיימי אמרה פחות או יותר) ופשוט נראה קשה לכם מדי? כי אני צריכה קצת להתייעץ אתכם אם כן. יש לי ילד בן 17 חודש ואני מאד אוהבת אותו ושמחה שהוא קיים. אבל עובר עלי משהו לא קל. בגדול, אני מרגישה שההורות מכבידה עלי, ושקשה לי אפילו המחשבה שאני אמא. אני מרגישה שכבר יש דברים שלא אוכל לעשות לעולם ושההורות שינתה את כל חיי. יש לציין שנכנסתי להריון מרצון, כן, אבל גם מלחץ - של בעלי, של המשפחה, ואפילו מעצמי - כאילו מה לא בסדר איתי שאני לא רוצה ילד?? (אתן כבר יודעות מה זה הלחץ הזה). לא שאני מתחרטת ולא אהבתי את הגישה שאם יש קושי בהורות זה אומר שאותה אשה עשתה טעות איומה ושהילד שלה מסכן. זה ממש כאב לי לשמוע. אבל, אני לא יכולה לבטא את מה שעובר עלי לאף אחד - לא לבעלי, לא למשפחה, אפילו לא לחברים. הם היו מסתכלים על זה כ"כפויית טובה" והיו מזדעזעים מזה שאני בכלל מתחברת למשהו כאן בפורום "נשים שלא רוצות ילדים." אבל אני בפירוש מתחברת. כבר יש עלי לחץ להביא עוד ילד, ואני לא יודעת איך ומתי ארצה עוד אחד (אם בכלל). אני לא רואה ילדים כדבר שלילי או טעות, אבל בפירוש קשה לי. יש צד אחד בי שמתרגש מכל דבר שהילד שלי עושה ומתכתב בפורומים הקשורים להורות ונהנה מהילד עצמו (טוב, כמובן, אני אוהבת אותו בכל זאת!). אבל יש גם צד בי שממש מתוסכל ומרגיש רע שאולי אני יותר מדי עצלנית או אגואיסטית (אני מדברת רק על עצמי) לתת כל כולי לילד. כל העתיד שלי, כל ההחלטות שלי - הכל. כייף לכן שכבר ידעתם מה זה הורות לפני ובחרתם לא לעשות. אני בפירוש לא ידעתי מה מצפה לי. דמיינתי תינוק חמוד עם פולקעס ולחיים. לא דימיינתי לידה נוראית, תינוק צורח, כל היום החלפות חיתולים ובכלל כל זמני מוקדש לילד. אני מרגישה רגשי-אשם שאני אפילו כותבת את כל זה, כאילו זה אומר שאני מזלזלת ב
הזאת שקיבלתי - ואני לא!! אבל אם יש עוד מישהו/מישהי שעבר משהו דומה, אשמח לשמוע איך היה אצלכם והאם זה השתפר או השתנה. יש לציין שאני לא מדברת רק על קושי לגדל תינוק - אלא על כל ההורות בכלל. ז"א שאני יודעת שלא משנה לאן אלך ומה אעשה בחיים אצטרך קודם כל להתחשב שקטן שלי ולהיות "אמא". נגמרה הספונטניות והילדות (שלי). חוזרת ואומרת שאני לא מתחברת לאמירות של ילד זה טעות ושלילי - אבל אם יש מישהו שחושב שילד זה אחלה אבל לא לכל אחד, אשמח לשמוע את דעתכם.
מראש! ומקווה שלא כולכם באמת מרגישים שהפורום הזה זה רק למי שלא ילד מעולם, כי גם אלו שילדו יכולות לעבור בדיוק אותם דברים וגם לא לרצות עוד ילדים... תודה! (ובטח כולכם ישנים, אני בקנדה - אצלי עוד ערב!)
שילדים זה טעות או דבר שלילי (כמו שאיימי אמרה פחות או יותר) ופשוט נראה קשה לכם מדי? כי אני צריכה קצת להתייעץ אתכם אם כן. יש לי ילד בן 17 חודש ואני מאד אוהבת אותו ושמחה שהוא קיים. אבל עובר עלי משהו לא קל. בגדול, אני מרגישה שההורות מכבידה עלי, ושקשה לי אפילו המחשבה שאני אמא. אני מרגישה שכבר יש דברים שלא אוכל לעשות לעולם ושההורות שינתה את כל חיי. יש לציין שנכנסתי להריון מרצון, כן, אבל גם מלחץ - של בעלי, של המשפחה, ואפילו מעצמי - כאילו מה לא בסדר איתי שאני לא רוצה ילד?? (אתן כבר יודעות מה זה הלחץ הזה). לא שאני מתחרטת ולא אהבתי את הגישה שאם יש קושי בהורות זה אומר שאותה אשה עשתה טעות איומה ושהילד שלה מסכן. זה ממש כאב לי לשמוע. אבל, אני לא יכולה לבטא את מה שעובר עלי לאף אחד - לא לבעלי, לא למשפחה, אפילו לא לחברים. הם היו מסתכלים על זה כ"כפויית טובה" והיו מזדעזעים מזה שאני בכלל מתחברת למשהו כאן בפורום "נשים שלא רוצות ילדים." אבל אני בפירוש מתחברת. כבר יש עלי לחץ להביא עוד ילד, ואני לא יודעת איך ומתי ארצה עוד אחד (אם בכלל). אני לא רואה ילדים כדבר שלילי או טעות, אבל בפירוש קשה לי. יש צד אחד בי שמתרגש מכל דבר שהילד שלי עושה ומתכתב בפורומים הקשורים להורות ונהנה מהילד עצמו (טוב, כמובן, אני אוהבת אותו בכל זאת!). אבל יש גם צד בי שממש מתוסכל ומרגיש רע שאולי אני יותר מדי עצלנית או אגואיסטית (אני מדברת רק על עצמי) לתת כל כולי לילד. כל העתיד שלי, כל ההחלטות שלי - הכל. כייף לכן שכבר ידעתם מה זה הורות לפני ובחרתם לא לעשות. אני בפירוש לא ידעתי מה מצפה לי. דמיינתי תינוק חמוד עם פולקעס ולחיים. לא דימיינתי לידה נוראית, תינוק צורח, כל היום החלפות חיתולים ובכלל כל זמני מוקדש לילד. אני מרגישה רגשי-אשם שאני אפילו כותבת את כל זה, כאילו זה אומר שאני מזלזלת ב
