יש כאן פולניות??? המצפון שלי כואב.

[רונאסטל]

יש כאן פולניות??? המצפון שלי כואב.

אני אשת מחשבים במקצועי... לפני שנתיים וחצי נולד הבן שלי (השני) ובעקבות טראומות מהריונות קודמים, מאד נהניתי להשאר איתו 9 ח' בבית. אח"כ חזרתי ל- 3/4 משרה- עד 15:45 בערך והייתי אני זו שאספה אותו מהגן. אח"כ פוטרתי, 1/2 שנה הייתי בבית (הקמתי מעין פרויקט אישי) ואז הכסף התחיל ללחוץ אז יצאתי לעבוד כפקידת מחסן. בראשון לספט' במזל טוב חזרתי לתחום עיסוקי- כשבוע לפני כן הגיעה אלי אופר - חמודה, עדינה, נהדרת עם הילדים, יוזמת נקיונות (וסדרים חדשים

) מבשלת וגם קצת שוברת, בסך הכל בסדר. אני עובדת עכשיו (פעם ראשונה מאז שבני נולד) מ8:30 ועד 19:00- חוזרת עצבנית הביתה לילדים שלא אכלו כי חיכו לי, וכנ"ל לגבי אמבטיות. צורחת שעתיים עד שהם נרדמים ועד שהחצי השני מגיע- ואז צועקת גם עליו. מטבע המקצוע שלי אני מרוויחה יותר- ולמרות שאני הייתי הקייטנה בחופש הגדול- ברור לי שאני לא מסוגלת להיות אמא במשרה מלאה. אז למה אני בכל זאת ק ר ו ע ה בנפשי?

 

[שש שבע]

נו כי את צועקת על כולם

תנסי להיות חביבה, לא מספיק שאין לילדים אמא כשאת בעבודה, אז כשאת חוזרת ה"אמא" שלהם היא דבר שצורח , לא משהו שציפו לו, גם לא הבעל, כסף זה לא הכל בחיים, וחבל שתגלי את זה מאוחר מידי. והכי גרוע שאת יודעת את זה בתת מודע. תאמיני לי גם אני הייתי מתה להיות בקייטנה מתמשכת... אבל כסף לא גדל על העצים...

 

[שירן41]

רונאסטל תעשי סדר בדברים!!!

תמיד תמיד אנו קרועות בנפשנו בכל מה שקשור לילדים!!! אך את חייבת לעשות סדר בראשך, לא את הנקיפות מצפון שלך לשפוך על ראשי הזעטוטים הגדירי לעצמך מה את רוצה לראות כאשר את חוזרת מהעבודה שתפי את החצי השני שלך בהרגשתך ותגדירו לכם את התפקידים שכל אחד יעשה, (וכמובן רק בנעימות ולא בצעקות) אני יצאתי לעבודה לאחר ילידת תאומים (הם היו בני חצי שנה בלבד) עבדתי ולמדתי, בבוקר יצאתי לעבודה ובערב למדתי עד שעות מאוחרות את הכנת ארוחת הערב הכינותי מראש,את המקלחות במשותף,ועוד הספיק היום לישיבה בצוותה ושיחות.(היום התאומים כבר בני 12) בקיצור תכנני לך את היום והערב בדרך שנראת לך שלא תיפגע ביקרים לך. כיום הינני מובטלת שבוע ימים ומה אומר לך,זה הרבה יותר קשה מיציאה לעבודה.

שהייה לך יום נעים

אים אן אני לי מי לי

 

[אמירדרור]

עבודה והורות

שולח לך לינק הישר לוריד הקרוע אל תתני לאף אחד לסמם לך את תחושת הנפש הקרועה - היא לא סתם צועקת לשמיים. באופן טבעי אמיר דרור

 

[דוסטו]

רונאסטל - מתכון להרס הבאת

בתור זכר נדיר שנטל על עצמו לפחות 50% מעול הבית והילדים - אז מה קורה עם החצי השני שלך? הוא לא יודע לעשות חביתה וסלט? אמבטיה לילד? ואם שום דבר לא עוזר ? 1/2 ואליום בשעה 18:30. ב - 19:30 תהיי יותר רגועה. (לא מתלוצץ. כשכואב הראש מותר לקחת אופטאלגין? אז כשמתוחים קבוע מותר לקחת רגיעון). מי שיש לה אופר בין שמונה לשמונה בין כה וכה לא אמא במשרה מלאה. ואני לא מבקר אן שופט. אבל עושה רושם שאת לא מסתדרת גם עם שעתיים אמא. מה שבטוח זה שהתאור שלך זו נוסחה וודאית להרס הזוגיות וההורות שלך וסריטות לילדים. יש במכון אדלר קבוצות טיפול שעוסקות בדיוק בזה.

 

[siv30]

ברוכה הבאה ../images/Emo24.gif

באמת למה

כי את לא שלמה עם ההחלטה שלך להיות אמא במשרה חלקית. השלמה היא דבר נהדר, יש נשים שלא אוהבות לשבת בבית, ולתפקד כאמא במשרה מלאה. זה לא מתאים לאופי שלהן, זה לא מתאים לטמפרמנט שלהן והכי חשוב הן מעדיפות לעבוד עד שבע בערב. כמוני כמוך

לדעתי הבעיה מתחילה שהמצפון שלנו עובד שעות נוספות, כאשר יש נשים מסביבנו ששעה שלוש בצהרים היא שעת הדד ליין שלהן לצאת מהעבודה, שהן מטיילות עם הבייבי בכיכר העיר בשעה חמש בצהרים ושלחם חוקן הוא הנקה בגיל 9 חודשים

טוב אז אני ואת ועוד כמה שונות. צריך להשלים עם העניין ולקבל את השוני באהבה לתוכנו. רק השלמה תוביל אותך לדרך הזהב

אז בהצלחה ואל תקחי יותר מידי ל

כי אחת מהמחלות של וורקוהוליקים היא עצבנות יתר

ואז הם מתים מהתקף לב בגיל מאוד צעיר (ראית בערוץ 8 על היפנים האלה?). נשמח לראות אותך שוב.

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

אז החלטת לעשות לעצמך את המוות!

מה הפלא שאת קרועה? למרות ש"פולניות" היא אם נקיפות המצפון...יש את זה לכולנו במידה זו או אחרת... אני זוכרת שלפני שנים רבות, אחרי שנים של הוראת פסנתר בבית, כשגידלתי אותם (רק בנים

) בלי מטפלות, (חס וחלילה, אני לא!) ועד גיל שנתיים הסתובבתי איתם בעגלה, לבד, כי כולן כבר הלכו לעבודה (ואני לא! אני אמא "טובה") ולימדתי בבית ועבדתי בבית וכל חלומי היה... לצאת בבוקר כמו כל אחת מאלה ש"אני לא" לעבודה ולחזור עייפה ומרוטה מעצבים הבייתה... רק כמה שעות של חופש!!!(אבל אני לא! כבר אמרתי?) ואז... יום אחד... החלטתי שזהו. הציעו לי משהו אחר לגמרי, שכירה, משכורת, נהול, אוטו פלאפון וכל מה שמנצנץ כשיושבים בבית... אז, יצאתי, ביום הראשון כל הזמן האצבע שלי היתה על החיוג בפלאפון כדי לראות אם הם בחיים... אם הם אכלו, ואם "הם בסדר"... הייתי בטוחה שאחזור הביתה ואראה סדום ועמורה והרי זה פלא! לא רק שלא סדום ועמורה, אלא הם הרגישו נפלא, עשו, אכלו, למדו וכל מה שחשבתי שהם לא יכולים בלעדי, פשוט קרה. הייתי בטוחה שזה מקרי, שזה לא יכול להיות, ועוד יותר מזה... "מה? כבר לא צריכים אותי?"... גם נקיפות מצפון ורגשי אשמה וגם רגשי נחיתות על כל מה שאני לא!!!... חזרתי קרועה, ללא ספק... לאט לאט קלטתי, שמה שנדמה לי ש"צריך" להיות לא חייב ממש להיות, ובכל זאת הכל בסדר. לא נורא אם אני לא עומדת בזמנים, ואם אין ארוחה לפעמים, ושמותר לבוא הביתה ולשתות כוס קפה בשקט בלי שאף אחד יטריד/ישאל/יתעניין/למרות ש"לא היית כל היום...." בקיצור, לא להיות זמינה למרות שאני נמצאת... להגיד שהיה קל? לא! אבל גם להיות קרועה לא קל... הצופר היה בשעות הלילה... כשלא צעקתי עליו, והיתה לי סבלנות גם להנות...

, על זה שמרתי, בכל מעודי כי זה הבסיס שלי... והילדים? גדלו נהדר, פרגנו, שמחו בהצלחה שלי, בשמחה שלי, גם אלה הקטנים, כי אמא שמחה זה כל מה שהם רוצים... זה לא קשור לאמבטיות או ארוחות... היום אני עושה כבר משהו אחר לגמרי, ונהנית מהפירות של אותה תקופה לוחצת שבה למדתי שאני יכולה לעצב את היום יום שלי, ולהרגיש עם זה טוב למרות שזה לא "לפי הספרים/המלצות/מה שצריך/מה שנכון וכו' לא מרגישה צורך להצדיק במעשים את המילה "אמא", אני אמא ואף אחד לא יקח לי את זה אם אהיה כמו שרוצים או לא. וכן, יש לי קריירה, ואני עובדת כמה שאני רוצה, בלי נקיפות מצפון... ואם אני קרועה, אני נחה... אני עושה את המיטב שאני יכולה, זה מה שאני. ומבחינתי לעשות מה ש"צריך" זה משהו שכבר מזמן ויתרתי עליו כי ממילא אין מדליות על "להיות בסדר" וגם לא יודעים מתי זה בסדר או לא... מקווה שעזרתי במשהו ערב נעים

 

[רונאסטל]

תודה ל- SIV30 ולאביבה

חיזקתן אותי מאד, ברור ששלב הגמילה הוא שלב קשה ואני נמצאת בו כרגע... המצחיק הוא שעם הבכורה ממש ברחתי לעבודה (12 שבועות על השעון.) עכשיו כשמגיעה השעה 17:00 נהיים לי קוצים בתחת, אני לא רגועה ולא מרוכזת, אני מאמינה שיחלוף קצת זמן וכולנו נסתגל לשגרה חדשה ואז יהיה לי יותר קל (יתכן מאד שזה גם העומס של החופש הגדול שהצטבר...)

 

[geni1]

לי בדיוק יש אותה דילמה../images/Emo4.gif

ואני רק בסיום התואר הראשון שלי. אבל אני חושבת על הילדים שלי שיגדלו עם מטפלת שיקראו לה אמא וזה שאני לא אהיה איתם לראות את ההתפתחות שלהם ואני אפסיד את הרגעים החשובים ביותר... בקיצור מתעוררת הפולניה שבי,אז אני ממש מבינה אותך.

 

[רונאסטל]

זה באמת לא קל...

אני בהחלט מקנאה בכל אלו שהצליחו להיות מורות, או שבני הזוג שלהן מורים. אני לא מזלזלת במקצוע ההוראה אבל אין ספק שהוא משחרר הרבה זמן אחה"צ ובחופשים... לו לא היתה לי חרדת קהל, יתכן וזה מה שהייתי עושה. מה את לומדת?

 

[geni1]

אני לומדת../images/Emo22.gif

מחשבים ומתמטיקה. חשבתי ברצינות ללמוד תעודת הוראה ... אבל אז הבנתי שבעצם אני לא אעשה את מה שאני אוהבת ואני לא אמצה את הפוטנציאל שבי. אז אולי התשובה נמצאת בגוף השאלה...

 

[רונאסטל]

בכל מקרה

שווה שתהיה לך תעודת הוראה- להזיק זה בטח לא, זה יפתח בפנייך שוק עבודה רחב יותר (המצב היום לא קל את יודעת)- וגם להמשיך באקדמיה יכול להיות נחמד ומשולב יפה עם משפחה. כמישהי שבאה מתחום ההי-טק- אני ממליצה לך לפתוח לעצמך אפשרויות נוספות, זה תחום שדורש המון זמן ולאו דווקא מעניין באופן יוצא דופן- השגרה מגיעה לכל מקום וגם ההתפשרויות. בכל מקרה שתהיה לך הרבה הצלחה!

 

[geni1]

תודה!../images/Emo140.gif

ובהצלחה גם לך!