golanwalker
New member
יש לי בעיה שנמשכת כמה שנים...
קודם כל, אני בן. עוד מעט 16. כבר מסוף כיתה ו' (או שאולי מוקדם יותר? או מאוחר יותר?) אני מוצא את עצמי מבלה את רוב זמני לבד. מה זה "רוב". כל הזמן. אילולא בית ספר לא הייתי יוצא בכלל מהבית. אני די סגור ומופנם. זה מרגיש חרא. כל פעם שאני בא לבית הספר תמיד יש התקהלויות של כמה בנים ובנות במסדרונות. תמיד כשאני מנסה להקשיב לאיזו שיחה אני עוזב באמצע. אני רואה הרבה בנים בגילי מתחילים עם בנות. זה פשוט בא להם בטבעיות, שאני פשוט משתגע מזה. אף פעם לא הייתה לי חברה. מקסימום ידידה. מכרה. אחת או שתיים. זהו. לומדים איתי בכיתה שני חברים שאני מכיר אותם עוד מהגן- טרום חובה נראה לי. עוד מגיל שנתיים-שלוש אני מכיר אותם. כשהיינו קטנים יותר הייתי מבלה איתם המון. כשהגענו ליסודי, הרגשתי איך הם מתחילים להתרחק ממני.. כל פעם שניסיתי ליזום איתם פגישה הייתה להם סיבה כלשהי לדחות. בסוף הפסקתי. בינתיים הם אספו לעצמם חברים חדשים, ואני נשארתי בצד. יש להם הרבה חברים בכיתה, אין להם בעיה להתחיל עם בנות-לא עובר איזה רגע מאותו הרגע שבו הם הכירו מישהי, וכבר הם מתחילים למזמז אותה. גם הם בין האנשים שאני רואה במסדרון בבוקר. בינתיים, הם הספיקו לצרף להם פרטנר שלישי, כשהיינו ביסודי. אני מרגיש נבוך ולחוץ אימים כשאנשים מזמינים אותי לשיחה (וזה קורה לעיתים נדירות). אני מרגיש בטוח יותר כשאני לבד. לפעמים, כל כך משעמם לי שאפילו אני עצמי נמאסתי על עצמי. כל הזמן ההורים שלי משגעים לי ת'שכל עם הקטע שאולי אפסיק כבר להתבודד ואזמין אליי חברים. והדבר הכי מוזר לי זה שאני דוחה בעצמי כל מיני זאבים בודדים כמוני. יש איזה אחד בכיתה שלי, שנראה לי שיש לו את אותו קטע בדיוק כמוני. כל פעם שאני רואה אותו בקרבתי, אני מתרחק מהר ככל האפשר. הוא דווקא מאוד נחמד, מה שעושה את הדחייה שלי ממנו מוזרה עוד יותר בעיניי. אני מת שתהיה לי חברה, ושאנשים יקבלו אותי, ושאני אעשה כבר משהו עם עצמי, לפני שאתפגר או משהו. אני לומד בתיכון הנדסאים, בהרצליה, שרחוק מהבית שלי ושל שני ה"חברים" שלי, והפרטנר שלהם, ולכן אנחנו מארגנים טבלה של הסעות הורים. כל בוקר, כשאני נוסע איתם לבית ספר, וגם חזרה ממנו, אני רואה אותם משוחחים ביניהם, קובעים ביניהם פגישות, מדברים על בנות שהם מכירים, מדברים על רכיבה על אופניים מחוץ לישוב שלנו, על סרטים וסרטונים ושירים ועמייאט. ואני? מת. יושב לי בפינה שלי ושותק. דג יותר רעשן ממני. דרך אגב, בימים שאני מסיע או מחזיר, אני יושב לי מקדימה, ליד אמא או אבא, ושותק, כרגיל, ושומע אותם מאחורה. ואז אבא שלי, בעיקר, הוא זה שמדבר איתם יותר ממני. מספר להם כל מיני סיפורים, בדיחות, ורוכש את תשומת ליבם. בכלל, אני ההיפך הגמור מאבא שלי. הוא הטיפוס של מסמר הערב. ברגעים האלה, אני הכי הרבה זועם על אבא שלי. הוא די משתדל שלא להתערב לי בעניינים שלי (שאין לי), אבל הוא תמיד חייב לדבר עם מי שנוסע איתו. לפעמים אני כל כך מדוכא וכועס על עצמי ועל המצב שלי שאני מפנטז על התאבדות. ואז, אני מדמיין לי איך כולם ירגישו כשכבר לא אהיה בסביבה (בלי להחשיב את המשפחה שלי. בעיקר אני מדמיין את "החברים" שלי, ואת שאר הכיתה ובית הספר). אפשרות אחת שיהיו בהלם, ויקח להם די הרבה זמן לחזור לעצמם. אפשרות שנייה שיהיו בהלם, וביום למחרת יחזרו לעצמם ויתנהגו כאילו לא קרה דבר.אני יודע שאני לא צריך להידבק ל"חברים" שלי כל הזמן, אבל כרגע הם מושכים הכי הרבה תשומת לב מכולם. אני די נהנה להקניט את עצמי, בלב, על הפחדנות שלי מחברת אנשים. אם מישהו יכול לעזור לי, אשמח מאוד.
קודם כל, אני בן. עוד מעט 16. כבר מסוף כיתה ו' (או שאולי מוקדם יותר? או מאוחר יותר?) אני מוצא את עצמי מבלה את רוב זמני לבד. מה זה "רוב". כל הזמן. אילולא בית ספר לא הייתי יוצא בכלל מהבית. אני די סגור ומופנם. זה מרגיש חרא. כל פעם שאני בא לבית הספר תמיד יש התקהלויות של כמה בנים ובנות במסדרונות. תמיד כשאני מנסה להקשיב לאיזו שיחה אני עוזב באמצע. אני רואה הרבה בנים בגילי מתחילים עם בנות. זה פשוט בא להם בטבעיות, שאני פשוט משתגע מזה. אף פעם לא הייתה לי חברה. מקסימום ידידה. מכרה. אחת או שתיים. זהו. לומדים איתי בכיתה שני חברים שאני מכיר אותם עוד מהגן- טרום חובה נראה לי. עוד מגיל שנתיים-שלוש אני מכיר אותם. כשהיינו קטנים יותר הייתי מבלה איתם המון. כשהגענו ליסודי, הרגשתי איך הם מתחילים להתרחק ממני.. כל פעם שניסיתי ליזום איתם פגישה הייתה להם סיבה כלשהי לדחות. בסוף הפסקתי. בינתיים הם אספו לעצמם חברים חדשים, ואני נשארתי בצד. יש להם הרבה חברים בכיתה, אין להם בעיה להתחיל עם בנות-לא עובר איזה רגע מאותו הרגע שבו הם הכירו מישהי, וכבר הם מתחילים למזמז אותה. גם הם בין האנשים שאני רואה במסדרון בבוקר. בינתיים, הם הספיקו לצרף להם פרטנר שלישי, כשהיינו ביסודי. אני מרגיש נבוך ולחוץ אימים כשאנשים מזמינים אותי לשיחה (וזה קורה לעיתים נדירות). אני מרגיש בטוח יותר כשאני לבד. לפעמים, כל כך משעמם לי שאפילו אני עצמי נמאסתי על עצמי. כל הזמן ההורים שלי משגעים לי ת'שכל עם הקטע שאולי אפסיק כבר להתבודד ואזמין אליי חברים. והדבר הכי מוזר לי זה שאני דוחה בעצמי כל מיני זאבים בודדים כמוני. יש איזה אחד בכיתה שלי, שנראה לי שיש לו את אותו קטע בדיוק כמוני. כל פעם שאני רואה אותו בקרבתי, אני מתרחק מהר ככל האפשר. הוא דווקא מאוד נחמד, מה שעושה את הדחייה שלי ממנו מוזרה עוד יותר בעיניי. אני מת שתהיה לי חברה, ושאנשים יקבלו אותי, ושאני אעשה כבר משהו עם עצמי, לפני שאתפגר או משהו. אני לומד בתיכון הנדסאים, בהרצליה, שרחוק מהבית שלי ושל שני ה"חברים" שלי, והפרטנר שלהם, ולכן אנחנו מארגנים טבלה של הסעות הורים. כל בוקר, כשאני נוסע איתם לבית ספר, וגם חזרה ממנו, אני רואה אותם משוחחים ביניהם, קובעים ביניהם פגישות, מדברים על בנות שהם מכירים, מדברים על רכיבה על אופניים מחוץ לישוב שלנו, על סרטים וסרטונים ושירים ועמייאט. ואני? מת. יושב לי בפינה שלי ושותק. דג יותר רעשן ממני. דרך אגב, בימים שאני מסיע או מחזיר, אני יושב לי מקדימה, ליד אמא או אבא, ושותק, כרגיל, ושומע אותם מאחורה. ואז אבא שלי, בעיקר, הוא זה שמדבר איתם יותר ממני. מספר להם כל מיני סיפורים, בדיחות, ורוכש את תשומת ליבם. בכלל, אני ההיפך הגמור מאבא שלי. הוא הטיפוס של מסמר הערב. ברגעים האלה, אני הכי הרבה זועם על אבא שלי. הוא די משתדל שלא להתערב לי בעניינים שלי (שאין לי), אבל הוא תמיד חייב לדבר עם מי שנוסע איתו. לפעמים אני כל כך מדוכא וכועס על עצמי ועל המצב שלי שאני מפנטז על התאבדות. ואז, אני מדמיין לי איך כולם ירגישו כשכבר לא אהיה בסביבה (בלי להחשיב את המשפחה שלי. בעיקר אני מדמיין את "החברים" שלי, ואת שאר הכיתה ובית הספר). אפשרות אחת שיהיו בהלם, ויקח להם די הרבה זמן לחזור לעצמם. אפשרות שנייה שיהיו בהלם, וביום למחרת יחזרו לעצמם ויתנהגו כאילו לא קרה דבר.אני יודע שאני לא צריך להידבק ל"חברים" שלי כל הזמן, אבל כרגע הם מושכים הכי הרבה תשומת לב מכולם. אני די נהנה להקניט את עצמי, בלב, על הפחדנות שלי מחברת אנשים. אם מישהו יכול לעזור לי, אשמח מאוד.
