יש לי בעיה.
יש לי בעיה, ואני לא באמת חושבת שזו בעיה, אבל בכל זאת, זה מציק לי נורא. כשהכי כואב לי, הכי קשה לרשום. אני לא באמת מוצאת את המילים, ואני לא באמת מסוגלת לבנות אותי דרך אותיות, ולמלא שורות מלאות בי. לפני כמה שנים כתבתי, והכל הספיק להזרק מאז... לפני שנה בערך, חזרתי לכתוב. לא יודעת למה, אני מין ייצור פילוסופי כזה, ואני הרבה פעמים רוצה לכתוב על החיים, או כשאני מוכרחה להוציא לפחות טיפה, כשכואב. לפעמים באמת כואב [זה לא משנה למה כרגע, ארועים, מחשבות, או תחושות..], אני לא מדברת על הארועים, אני מדברת על הכתיבה עצמה... אני משתדלת לנסות ולתאר את מה שאני חושבת, או מרגישה, בדרך הטובה ביותר, אבל אחרי שאני מסיימת, אני מרגישה, שכאילו לא רשמתי כלום, אני לא מרגישה הקלה, ואני לא מצליחה להגיע אל החיבורים שצריכים לספר אותי. זה הורס אותי, וזו כבר נהייתה אובססיה...אין יום שאני לא מתקרבת אל המחשב על מנת לרשום, ואז עוזבת... מתקרבת-עוזבת, מתקרבת-עוזבת, כותבת מוחקת, ואלוהים, זה הורס אותי כל כך. לא משנה מה ארשום, אני ארגיש שזו לא אני. ואז בעצם עולה השאלה, למה אני רושמת, בשביל מה, בשביל מי, מה יצא לי מיזה, הרי זה לא יכאב פחות. מילים זה סתם. זה נשמע כל כך פשוט, לרשום יומן פרטי, אבל בשבילי זה מסובך, אני לא מבינה למה, ואני כל כך עייפה, אני מרגישה, שעוד קצת בפנים, אני פשוט אקרוס, אני לא עומדת בזה יותר, אני לא מסוגלת. אני מעייפת את עצמי, את המוח שלי, ואז זה כואב הרבה יותר, כי הכל נשמר בפנים, ויש לי לרשום על כל כך המון דברים, יש בי כל כך הרבה. זה תמיד מסתיים בדף ריק. כשאני ניגשת לכתוב זה כאילו להוולד מחדש. להתחיל מ-0. איך בכלל מתחילים?... אני לא יודעת למה אני ככה, באמת. אני כל כך רוצה להתפרק בתוך מילים עדינות כאלה, אמיתיות, אבל זה אף פעם לא ככה. זה אף פעם לא היה, זו תמיד הייתה מלחמה כזאת, אולי אני צריכה לעזוב, אבל אז אני ארגיש לא בסדר, כי אני כן רוצה לרשום ואני כן רוצה להשאיר משהו ממני. זה הורס אותי, ואני לא יודעת בדיוק מה לעשות, כי לא משנה מה ארשום, לדעתי, זה לא יהיה אמיתי מספיק. מה עושים? עוזבים הכל ומפסיקים לרשום?... לקוות שהעונות יתחלפו ובשנה הבאה אני קצת אתבגר יותר, ויהיו לי את המילים הנכונות? אוף.
יש לי בעיה, ואני לא באמת חושבת שזו בעיה, אבל בכל זאת, זה מציק לי נורא. כשהכי כואב לי, הכי קשה לרשום. אני לא באמת מוצאת את המילים, ואני לא באמת מסוגלת לבנות אותי דרך אותיות, ולמלא שורות מלאות בי. לפני כמה שנים כתבתי, והכל הספיק להזרק מאז... לפני שנה בערך, חזרתי לכתוב. לא יודעת למה, אני מין ייצור פילוסופי כזה, ואני הרבה פעמים רוצה לכתוב על החיים, או כשאני מוכרחה להוציא לפחות טיפה, כשכואב. לפעמים באמת כואב [זה לא משנה למה כרגע, ארועים, מחשבות, או תחושות..], אני לא מדברת על הארועים, אני מדברת על הכתיבה עצמה... אני משתדלת לנסות ולתאר את מה שאני חושבת, או מרגישה, בדרך הטובה ביותר, אבל אחרי שאני מסיימת, אני מרגישה, שכאילו לא רשמתי כלום, אני לא מרגישה הקלה, ואני לא מצליחה להגיע אל החיבורים שצריכים לספר אותי. זה הורס אותי, וזו כבר נהייתה אובססיה...אין יום שאני לא מתקרבת אל המחשב על מנת לרשום, ואז עוזבת... מתקרבת-עוזבת, מתקרבת-עוזבת, כותבת מוחקת, ואלוהים, זה הורס אותי כל כך. לא משנה מה ארשום, אני ארגיש שזו לא אני. ואז בעצם עולה השאלה, למה אני רושמת, בשביל מה, בשביל מי, מה יצא לי מיזה, הרי זה לא יכאב פחות. מילים זה סתם. זה נשמע כל כך פשוט, לרשום יומן פרטי, אבל בשבילי זה מסובך, אני לא מבינה למה, ואני כל כך עייפה, אני מרגישה, שעוד קצת בפנים, אני פשוט אקרוס, אני לא עומדת בזה יותר, אני לא מסוגלת. אני מעייפת את עצמי, את המוח שלי, ואז זה כואב הרבה יותר, כי הכל נשמר בפנים, ויש לי לרשום על כל כך המון דברים, יש בי כל כך הרבה. זה תמיד מסתיים בדף ריק. כשאני ניגשת לכתוב זה כאילו להוולד מחדש. להתחיל מ-0. איך בכלל מתחילים?... אני לא יודעת למה אני ככה, באמת. אני כל כך רוצה להתפרק בתוך מילים עדינות כאלה, אמיתיות, אבל זה אף פעם לא ככה. זה אף פעם לא היה, זו תמיד הייתה מלחמה כזאת, אולי אני צריכה לעזוב, אבל אז אני ארגיש לא בסדר, כי אני כן רוצה לרשום ואני כן רוצה להשאיר משהו ממני. זה הורס אותי, ואני לא יודעת בדיוק מה לעשות, כי לא משנה מה ארשום, לדעתי, זה לא יהיה אמיתי מספיק. מה עושים? עוזבים הכל ומפסיקים לרשום?... לקוות שהעונות יתחלפו ובשנה הבאה אני קצת אתבגר יותר, ויהיו לי את המילים הנכונות? אוף.