יש לי בעיה

[אריאל לנגר]

יש לי בעיה

שלום, שמי אריאל ואני בת 14. בשנה האחרונה אני נורא מדוכאת וכל הזמן בוכה. בשנה שעברה (שהייתי בת 13, בכיתה ז') אז ראיתי את הסרט על השואה "הפסנתרן", ואז אני כל הזמן בוכה, בגלל שזה נורא קשה לי. אני כל הזמן רואה את הילדים בכיתה שלי צוחקים ומקללים ילדים בקללות כמו: 'נאצי', 'הלוואי שיהיה לך שואה' וכדומה. וזה נורא כואב לי שהם אומרים את זה, ואני חוזרת הביתה נורא עצובה. אני ילדה נורא ביישנית, ולא מדברת כמעט עם אף אחד, אין לי חברים בכיתה שלי, אלא רק ידיד בכיתה אחרת, אבל גם הוא בקושי. וכמובן, שאני מתביישת לדבר עם מישהו על כך, על זה שאני ביישנית, והביטחון העצמי שלי נמוך מאוד. והתכונה הזאת של הביישנות כל הזמן פוגעת בי, אם לדוגמא מישהו אומר לי משהו, אפילו אם זה בצחוק, אני ישר נעלבת ועצובה. אני מסתכלת על הילדים בכיתה שלי, ולא מבינה איך הם שמחים וצוחקים, כי אני כל הזמן עצובה. אני קוראת הרבה ספרים, בעיקר ספרים על השואה, ונורא מזדהת עם כל מה שקרה שם. הייתי מאוד רוצה לדבר עם מישהו מקצועי על כך, אבל אני מתביישת לפנות לעזרה, ואני חושבת שההורים שלי בכלל לא שמים לב לכך. אני כל יום בוכה, ואני שוכבת במיטה ורק בוכה. מה אני עוד יכולה לעשות בקשר לכך

אודה לכל מי שיענה לי, אריאל.

 

[talik]

שלום אריאל

את מספרת תחושות מאד קשות. את מאד רגישה לסביבה וקולטת דברים שלהרבה אנשים קשה בכלל להבין איך הם קרו. הכאב שאת מתארת הוא מאד אנושי, ואת לא צריכה להרגיש מבויישת עם זה שאת מרגישה ככה. לפנות לעזרה מקצועית הוא רעיון טוב מאד, ואת יכולה לפנות קודם כל ליועצת בית הספר אפילו בלי לדבר עם ההורים. אין לך מה להתבייש מלפנות לעזרה, הרבה אנשים היו צריכים לפנות לעזרה והם לא פונים, ולהפך, האם עדיף לשבת ולסבול? הרי גם כך את מרגישה ביישנית

אבל אם את רוצה לנסות קודם כל לדבר עם אנשים אחרים, את יכולה לנסות לדבר עם אותו ידיד שלך או עם ההורים, פשוט לגשת אליהם ולהתחיל במשהו קטן, כמו "קשה לי עם יום השואה" או "אתמול הייתי מאד עצובה" - ובוודאי הם ישאלו אותך שאלות מנחות כמו "מדוע? מה הרגשת?" האם בנוסף לימים העצובים בהם את מתרכזת בדברים הנוראים שקרו יש לך גם ימים מאושרים בהם את נהנית? כדאי לזכור שמעבר לכל מה שקרה, את עכשיו חיה את חייך, ואולי אפילו מחוייבת לעשות את זה. מקווה שעזרתי.

 

[דנה צ]

הי אריאל

אני מסכימה לחלוטין עם התגובה של talik, ואני באמת חושבת שזה מאד חשוב שלא תתביישי לפנות לעזרה, כי אין שום סיבה שתשלימי עם הדיכאון שאת חשה בשנה האחרונה. אני גם כן חושבת שאם לא נוח לך לפנות להורייך אז תפני לגורם חיצוני כמו היועצת בבית ספרך והיא כבר תוכל לכוון אותך לגורמים המתאימים. בנוסף, את יכולה לפנות לפורום של בני נוער במשבר/במצוקה ואולי תמצאי אנשים נוספים שמזדהים עם תחושותייך או שחוו דיכאון ויכולים להמליץ לך לאן לפנות. נשמח אם תמשיכי לעדכן אותנו ולחלוק את תחושותייך... בהצלחה!

 

[צוקה1]

שלום אריאל

קראתי את הודעתך ודברייך נגעו לליבי נראה שאת ילדה מאוד רגישה נראה גם שאת סובלת וחבל .רצוי מאוד כמובן להיעזר ולא להישאר לבד עם התחושות הקשות .חשבי על איזשהו אדם שאת יכולה להרגיש איתו נוח יחסית ודברי איתו,איזרי אומץ -זה ישתלם! וגם אם לא תספרי לו הכל אלא רק חלק מרגשותייך זו כבר התחלה וזה כבר טוב. בהצלחה ואל תוותרי -אפשר להרגיש גם אחרת!! נ.ב אני מטפלת מומחית בטיפול בילדים ובבני נוער .אם תרצי תוכלי ליצור עימי קשר 0545798599 ואייעץ לך טלפונית. בברכה אילנה

 

[אריאל לנגר]

תגובה

שלום,קודם כל תודה לכל מי שהגיב להודעה שלי.דבר שני:פעם ניסיתי ללכת לדבר עם המחנכת שלי בקשר לזה, אבל בסוף התביישתי ולא הלכתי לדבר איתה.בקשר ליועצת של השיכבה שלי: אין לי ממש קשר טוב איתה, והיא גם לא כל-כך מכירה אותי. ופעם הייתה לי חברה, שהייתה מדברת איתה על הכל (כולל עלי), ואז שרבנו אז היא דיברה גם עלי, וכנראה אמרה עלי דברים לא כ"כ טובים... וכנראה שעשיתי רושם לא כ"כ טוב על היועצת, ומאז אני לא רוצה כ"כ ללכת לדבר איתה. - - ההורים שלי לא כ"כ רואים מה באמת אני מרגישה. ההורים שלי חושבים שאני ה"ילדה המושלמת שלהם", מכיוון שיש לי ציונים טובים מאוד בלימודים, ואני שקטה, ולא עושה להם בעיות, ועושה את כל עבודות הבית שהם מבקשים ממני, ובגלל זה הם חושבים שאין לי שום בעיה. - - אז עכשיו, בעצם, אף אחד לא יודע מה אני מרגישה... חוץ מהיומן שלי, כי רק לו אני מספרת מה אני עוברת. ואני לא כ"כ יודעת מה לעשות. כי אני ביישנית, ואני גם מתביישית לדבר עם ההורים שלי, כי אז זה יוריד להם את הפרופיל הטוב, ואני ירגיש שאני מאכזבת אותם. - - אז תודה לכל מי שהגיב, ואני מקווה, שבסוף,אני אשתף מישהו בדברים שעוברים אלי. - - אריאל.

 

[talik]

אולי...

תראי לאמא או אבא שלך חלק ממה שכתבת ביומן? או שתכתבי להם מכתב? ההורים שלך לא יודעים מה את מרגישה. אף אחד לא יודע. אבל האם לא ניתן לשנות את המצב? השאלה היא האם את חושבת שההורים שלך יכולים לתת לך אוזן קשבת. אם כן - דברי איתם. אם לא - תחשבי על מישהו אחר לדבר איתו. את כבר מדברת איתנו, וזה צעד גדול. אבל בשביל השינוי, את צריכה מישהו שיקשיב לך וכולו יהיה איתך, יראה אותך וישמע אותך. אז תדברי עם מישהו מהכיתה, עם שכנה, עם סבתא או קרוב משפחה אחר. ביישנות היא תכונה עיקשת, אבל אפשר לעבור אותה, לפחות למקרים בהם נדמה שחייבים לדבר עם מישהו. מקווה שעזרתי.