חצישלישרבע
New member
יש לי דילמה
שלום, זו פעם ראשונה שלי פה, וזה נראה לי המקום הנכון לשאלה שלי. כשאני מתבוננת באופן מפוכח במצב בארץ, אני לא מרוצה. לא כאישה, לא כאזרחית, לא כאם לעתיד. כבר מספר שנים שזה כך, ועל כן גמלה בי ההחלטה לעקור. אני יודעת שיש כאלו שמתנגדים חריפות לצעד כזה, גם אם הוא נעשה ע"י אחרים, אבל אני אעדיף לא להכנס לויכוח אידאולוגי בעניין. מנגד, יש לי בשנתיים האחרונות זוגיות מאוד טובה. זה החבר הרציני הראשון שלי, ואף כי הזוגיות אינה חפה מבעיות אני לא שוללת על הסף את האפשרות של מיסוד הקשר בשלב מאוחר יותר, וכך גם בן-זוגי. הבעיה הגדולה מבחינתי היא שהוא דווקא לא רוצה לעבור. הוא מסכים בפה מלא עם כ"א מטיעוני הרציונליים, וזו לא ציונות גדולה שמחזיקה אותו כאן, אלא יותר סוג של מחסום רגשי - החשש להיות זר במקום אחר. מכיוון שביליתי חלקים מהתבגרותי במקומות אחרים בעולם, אני באופן אישי לא חיה עם חשש כזה. ואז מצד אחד המחשבה על ויתור על משהו שכ"כ חשוב לי מבחינות רבות למען נישואין נראית לי מחרידה, מה גם שתמיד תרחף אצלי תחושת טינה קלה על אי הגשמה. במיוחד כאשר אני חושבת על כך שאני איני נעלה מאף אחד או אחת אחרת, ועם כל הרצון הכי טוב בעולם, נישואים גם הם מתפרקים (לעתים קרובות מאוד, למעשה), ואז תחושת ההחמצה תהיה קשה מנשוא. מנגד, בוודאי שאיני יכולה להכריח אותו לגור במקום שאינו רוצה לגור בו, ולא הייתי רוצה לעשות זאת. כך שנראה שהמסקנה היא שפרידה היא בלתי נמנעת, וזה שובר את ליבי. כלומר, אם היו סדקים גדולים ממש, או אי התאמה על רקע אישי יותר, אולי זה היה קל יותר לקבל את זה, אבל בהעדר כאלו, לפחות כרגע, להפרד על רקע סיבה כזו... המעבר המדובר לא יתרחש אלא בעוד כשנתיים וחצי - שלוש, כך שיש עוד כברת דרך עד אז, ומי יודע, אולי לא נהיה עוד ביחד, אבל כרגע אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין את חיי בלעדיו. אנו מתגוררים יחדיו, עושים הכל ביחד, ואם להיות כנה, הוא החבר האמיתי (לא במובן של זוגיות, אלא של חברות אמיתית) שהיה לי מימי. אף אחד בעבר לא עמד לצידי כפי שהוא עושה, הן ברגעים הטובים והן ברגעים הרעים. אני עדיין לא עומדת בנקודה בה אני יודעת שהוא הבחור איתו אני רוצה להשתקע, אבל אני חוששת, לאור כל האמור לעיל, מהיום שאולי אגיע למסקנה כזו. אז אנחנו מדברים על כך מעת לעת, אבל רציתי לשאול לדיעת אחרים לגבי התמודדות עם עניין כזה. תודה.
שלום, זו פעם ראשונה שלי פה, וזה נראה לי המקום הנכון לשאלה שלי. כשאני מתבוננת באופן מפוכח במצב בארץ, אני לא מרוצה. לא כאישה, לא כאזרחית, לא כאם לעתיד. כבר מספר שנים שזה כך, ועל כן גמלה בי ההחלטה לעקור. אני יודעת שיש כאלו שמתנגדים חריפות לצעד כזה, גם אם הוא נעשה ע"י אחרים, אבל אני אעדיף לא להכנס לויכוח אידאולוגי בעניין. מנגד, יש לי בשנתיים האחרונות זוגיות מאוד טובה. זה החבר הרציני הראשון שלי, ואף כי הזוגיות אינה חפה מבעיות אני לא שוללת על הסף את האפשרות של מיסוד הקשר בשלב מאוחר יותר, וכך גם בן-זוגי. הבעיה הגדולה מבחינתי היא שהוא דווקא לא רוצה לעבור. הוא מסכים בפה מלא עם כ"א מטיעוני הרציונליים, וזו לא ציונות גדולה שמחזיקה אותו כאן, אלא יותר סוג של מחסום רגשי - החשש להיות זר במקום אחר. מכיוון שביליתי חלקים מהתבגרותי במקומות אחרים בעולם, אני באופן אישי לא חיה עם חשש כזה. ואז מצד אחד המחשבה על ויתור על משהו שכ"כ חשוב לי מבחינות רבות למען נישואין נראית לי מחרידה, מה גם שתמיד תרחף אצלי תחושת טינה קלה על אי הגשמה. במיוחד כאשר אני חושבת על כך שאני איני נעלה מאף אחד או אחת אחרת, ועם כל הרצון הכי טוב בעולם, נישואים גם הם מתפרקים (לעתים קרובות מאוד, למעשה), ואז תחושת ההחמצה תהיה קשה מנשוא. מנגד, בוודאי שאיני יכולה להכריח אותו לגור במקום שאינו רוצה לגור בו, ולא הייתי רוצה לעשות זאת. כך שנראה שהמסקנה היא שפרידה היא בלתי נמנעת, וזה שובר את ליבי. כלומר, אם היו סדקים גדולים ממש, או אי התאמה על רקע אישי יותר, אולי זה היה קל יותר לקבל את זה, אבל בהעדר כאלו, לפחות כרגע, להפרד על רקע סיבה כזו... המעבר המדובר לא יתרחש אלא בעוד כשנתיים וחצי - שלוש, כך שיש עוד כברת דרך עד אז, ומי יודע, אולי לא נהיה עוד ביחד, אבל כרגע אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין את חיי בלעדיו. אנו מתגוררים יחדיו, עושים הכל ביחד, ואם להיות כנה, הוא החבר האמיתי (לא במובן של זוגיות, אלא של חברות אמיתית) שהיה לי מימי. אף אחד בעבר לא עמד לצידי כפי שהוא עושה, הן ברגעים הטובים והן ברגעים הרעים. אני עדיין לא עומדת בנקודה בה אני יודעת שהוא הבחור איתו אני רוצה להשתקע, אבל אני חוששת, לאור כל האמור לעיל, מהיום שאולי אגיע למסקנה כזו. אז אנחנו מדברים על כך מעת לעת, אבל רציתי לשאול לדיעת אחרים לגבי התמודדות עם עניין כזה. תודה.