יש לי הרגשה שאנשים חושבים

[SHIRITA13]

יש לי הרגשה שאנשים חושבים

שמחלת נפש היא מדבקת. אחרת איך אסביר, שגיסתי, ששנים חיכינו לזמן הזה שיהיו לה ילדים, ותכננו בילויים משותפים, כעת כשיש לה ילדה קטנה והיא בהריון לא נפגשת איתנו? לפעמים זה אפילו מכוון, לא לבלות בחברתנו עם הילדה שלה ועם הבטן. כ"כ מרגיז אותי שאני מתפוצצת מבפנים.

 

[ל ו ל י ת]

פחדים של אנשים

מתגברים כשיש הריון. אל תשכחי שהריון זה זמן מלא מתח לאישה ההרה ומלא חששות ושאלות לגבי העובר שבבטנה. כך שאני אולי יכולה להבין מאין באה התנהגות שכזו בהריון. מצד שני יש אנשים שנורא פוחדים מלהתקרב לחולי נפש ולמשפחותיהם ללא קשר להריון. שמעתי על משפחה שהפסיקו להיות בקשר עם משפחה של חברים כי אחד הילדים חלה במחלת נפש. אחרי כמה שנים של ניתוק אותה משפחת חברים סיפרה שהם חששו "משדים ורוחות" ושלכן הם נעלמו מהשטח (חברות שהיתה במשך יותר מעשרים שנה). לכי תבני מדינה. ואני מידבת על אנשים לכאורה נאורים ומלומדים. יש משהו בכל התחום הזה של הנפש שמעורר באנשים פחדים שקושרים לזה שזה לא נשלט ולא ברור מאיפה זה בא. אז פוחדים. ברררררררר.......... ולסיום אני שוב שואלת את עצמי ואחרים תמיד מה המקום שלנו במה שקורה. האם חלק מההסתגרות קשורה גם בי? (ולכן אני מפנה שאלה זו אליך כעת ויסלחו אלה שלא אוהבים שאני שואלת).

 

[SHIRITA13]

כן, אני בהחלט נוטלת חלק באשמה

משום שאני מסתירה את העובדה שהבת שלי ב"גהה". כששואלים אותי אני אומרת שהיא בגן בפתח תקוה. האמת היא שאם היא היתה בת יחידה יכול להיות שלא היה איכפת לי לספר אבל אני חושבת על החברים של הבנים שלי, ועל ההורים שלהם. ועם יד על הלב, (אל תהרגו אותי), ועם כל הכנות שיש, ועם כל הכאב והדמעות שלי, אני רוצה לספר לכם שאם פעם, לפני שהבת שלי חלתה, הייתי שומעת על משפחה שהבן שלה ב"גהה", הייתי פוחדת לשלוח את הילדים שלי למשפחה זו. נורא עצוב לי ורע לי לספר את זה. ואני לא חושבת שזו רק דעה קדומה, כי אני אומרת לעצמי שאם הבת שלי, שהיא כ"כ קטנה ועדינונת, כשהיא משתגעת, היא יכולה להרביץ ולכסח לגדולים וחזקים ממנה בהרבה, ולהפוך שולחנות שאני בקושי מזיזה. אז על אחת כמה וכמה ילדים או בחורים שמשתגעים כמוה. כמובן שאי אפשר להכיל את מה שעובר על הבת שלי על כל מחלות הנפש. ואני מה זה מצטערת אם אני פוגעת במישהי או במישהו ומתנצלת מראש.

 

[טל זמנבודה]

אני חושבת ולא בטוחה ש...

בכולנו יש קצת טיפ טיפה של "חוסר שפיות" (וסליחה על חוסר המקצועיות)... ולכן כל כך מפחיד אותנו כשאנחנו פוגשים אדם עם מחלה שקשורה לבריאות הנפש, או עם חוסר שליטה בסיטואציות מסוימות הרי לכולם זה קורה לפעמים רק ביותר קטן... והחשש הוא כנראה שאולי נאבד את זה... אני זוכרת את ההרגשה בהכשרה שלי בטלביה בתור סטודנטית... נגשה אלי בחורה נורא נחמדה ומאד עזרה לי. נו, (וזה סיפור אמיתי) היא היתה חולה במחלה בי פולרית (מניה דפרסיה) והיה לי נורא קשה כאשר הסבירו לי שהיא חולה היא נראתה כל כך בריאה שמחה וסוחפת - "נורמאלית" לא פחות ממני... ואז זה קרה היא נכנסה לדכאון והיה מאד קשה.... כנראה שקשה גם כוון שאנחנו לא פוגשים סיטואציות כאלו ולא תמיד יודעים בדיוק כיצד להגיב. טל פורום ריפוי בעיסוק

 

[ל ו ל י ת]

"השתגעות"

כן זה מאד קשה, מה שאת מתארת בתור המצבים ה"משוגעים" שקורים לבת שלך. חשבתי כמה דברים כשקראתי את דברים, לדוגמא, על הפחד שאת מתארת שהיה לך לו היית שומעת על משפחות אחרות לולא היתה הבת חולה, ועל זה שכל כך רע לך לספר את זה. אולי זה לא נוח, אבל לדעתי זה יש בזה משהו טוב להכיר את המחשבות האלה (אם יורשה לומר), חשבתי גם על החלק של ההרבצה וההפיכת שולחנות ואני חייבת לומר לך שאני בתחושה שיש הרבה אנשים אלימים בעולם שאינם מוגדרים דווקא כמשוגעים שהינם עם פוטנציאל לעשות מעשים אלימים נוראיים. דווקא על "משוגעים" (אני בכוונה שמה מושג קיצוני וחזק) ואפילו כאלה שפגשתי בבתי חולים קשה לי להאמין שהם כל כך אלימים, הרבה אנשים פגועים או חולים הם מאד מסוגרים ופאסיביים ואני לא יכולה לתאר לי אותם עושים משהו אלים לאחר. אולי קבוצה קטנה מאד. ואז זה מעלה שאלה שוב לגבי הפחד של האחרים או הסיבה שלדעתך נמצאת מאחורי זה שאנשים מתרחקים. חשבתי גם על הדבר הזה של לומר לאנשים שהבת בגן בפתח תקווה. אני לא מנסה בשום מקום לומר או להנחות מה לעשות! אבל חשבתי לעצמי האם אלה אנשים שמכירים את הבת ואת המצב, ואם כן אז חשבתי שלא שם הגן זה יהיה מה שמשנה את הידיעה או ההבנה שלהם לגבי מצבה. אולי אני טועה. סתם משהו למחשבה.

 

[בת של ומודאגת]

כמוני כמוך,

לפני שאחותי אושפזה, העולם הזה של מחלות נפש ו"שיגעון" היה זר לי. תיאורטי. למדתי על זה. אם היו מציעים לי לצאת עם בחור שאחותו היתה מאושפזת? התאבדה...לא יודעת? אני מניחה שהייתי מסכימה, אבל היו עוברות לי מחשבות בראש עוד לפני הפגישה. אין מה לעשות כולנו חיים עם סטרואטיפים והתפקיד שלהם הוא אולי במידה מסויימת להגן עלינו מפני הדברים שמפחידים אותנו. וכן, החוויות הקשות בחיים הופכות אותנו ליותר רגישים. הרבה יותר, לדברים שקודם עברו לידינו. בהתחלה כשמישהו אמר "בא לי לקפוץ מהחלון" הייתי יכולה לפרוץ בבכי, איך אנשים לא יכולים לחשוב על זה שהתאבדות זה דבר לא מצחיק בכלל? לפני שנה אחת העובדות איתי אמרה: בטח שאנשים מנסים להתאבד בגלל המשפחות שלהם, אלא מה? (היא לא יודעת עלינו) נורא נעלבתי, ורציתי לעזוב את העבודה. היום, זה עדיין צורם לי מאוד, אבל נהייתי יותר קהה לזה. אם פעם הייתי רוצה לפני דייט שיספרו לבחור את הסיפור שלנו, היום כבר לא. אני אנסה להתמודד עם זה בעצמי כשהקשר חייעשה קרוב (אם כי אין לי מושג איך אני יעשה את זה, אבל-דיה לצרה בשעתה...) בכל אופן, גלשתי מהנושא, אז סליחה על האסוציאטיביות...

 

[ל ו ל י ת]

סתם כזה משהו של הזדהות

כמה מוכר לי מה שתארת להיות במקום עבודה ולא יודעים מאין את באה. להכיר גבר, ולא לדעת מתי לספר. סתם כזה.