יש לי חלום !
בחלומי אני קם ב12:30 בצוהוריים, מתארגן לי לאט, ונוסע למשרד שלי. על השולחן הענקי שלי במשרדי השקט והמואר היטב, נח לו בריף בודד. הוא מחכה רק לי. מנהל הקריאייטיב מגיע, הורידים בעיניו שוטפי דם, אדומים מפמפמים וחסרי מנוחה. "ישבנו על זה כל הלילה, אנחנו מחכים רק לך" הוא אומר. "אל תפתור את זה מהר מדי" הוא מעיר בעצב. כן זה נכון... אני באמת צריך להאט, זה גורם לכולם להראות רע, ואני באמת אוהב אותם את החבר'ס, וטוב שיש עם מי לעבוד. אני אקח את הזמן עם הבריף הזה... אני מעיף בו מבט, והוך להכין קפה. הפקידה החמודה שולחת אלי מבט מסמיק בעוד אני חולף על פניה אל מכונת הספרסו. "אתה רוצה עוגייה עם הקפה ?" היא שואלת... ואני אומר: "שעוגייה דווקא נשמע לי מצויין עם הקפה, תכנסי אליי למשרד" כבר שבוע שאני מנסה לגמור אספרסו, אבל אני לא מצליח, כל פעם שאני מנסה היא נכנסת למשרד עם החיוך הסמוק שלה, החצאיות הקלילות שלה ובלי עוגייה אחת ביד. ועולם כמנהגו נוהג, אני והפקידה כמו קרקס נודד.. פעם העיר התחתית, פעם בנצרת עילית פעם אני בכלוב האריות, ופעם היא בולעת חרבות.. ותוך כדי כל הלוליינות הזו, עם כל מה שאני עושה, אני מבין, שאני צריך לחזור לבריף, שאני "צריך לעשות את זה" הכל עוצר, אני יודע מה ! אני יודע מה ! זה זה ! אני יודע ! אני רץ למנהל הקריאייטיב, המכנסיים לא ממש סגורות וגם כמה כפתורים בחולצה. ואני אומר לו "שיש לי את זה !" הוא שואל אותי "למה אתה מתכוון ?" יש לי את הבריף הזה. יותר סגור מזה אין ! המנהל שואל אותי: "מה הקונספט ?" ואני עונה: JUST DO IT הוא שואל: "מה ? למה אתה מתכוון, לעשות מה ?" "תקשיב !" אני צועק, "אתה עומד על הקונספט הכי גדול בהיסטוריה של הקונספטים, אפשר להדביק לו כמעט כל מוצר, אבל הוא יהיה רק שלנו ! זאת השורה הכי חסרת משמעות שיש בעום, כולם יזדהו אתה !" עיניו של מנהל הקריאייטיב התחילו לדמוע, הוא נוצח שוב ע"י ילד הפלא, והילד בכלל לא התאמץ. הוא כמעט והתחיל לבכות, כסטירה חזקה הדהדה ברחבי החדר, הוא בכלל לא הרגיש, המנהל, שהסטירה הייתה על הפנים שלו. "אנחנו חייבים להתחיל לעבוד" אמר הילד. "אבל תסמוך עלי, זה לא יהיה קשה מכאן והלאה. אני הולך לעשות לי אספרסו, בלי עוגייה"
בחלומי אני קם ב12:30 בצוהוריים, מתארגן לי לאט, ונוסע למשרד שלי. על השולחן הענקי שלי במשרדי השקט והמואר היטב, נח לו בריף בודד. הוא מחכה רק לי. מנהל הקריאייטיב מגיע, הורידים בעיניו שוטפי דם, אדומים מפמפמים וחסרי מנוחה. "ישבנו על זה כל הלילה, אנחנו מחכים רק לך" הוא אומר. "אל תפתור את זה מהר מדי" הוא מעיר בעצב. כן זה נכון... אני באמת צריך להאט, זה גורם לכולם להראות רע, ואני באמת אוהב אותם את החבר'ס, וטוב שיש עם מי לעבוד. אני אקח את הזמן עם הבריף הזה... אני מעיף בו מבט, והוך להכין קפה. הפקידה החמודה שולחת אלי מבט מסמיק בעוד אני חולף על פניה אל מכונת הספרסו. "אתה רוצה עוגייה עם הקפה ?" היא שואלת... ואני אומר: "שעוגייה דווקא נשמע לי מצויין עם הקפה, תכנסי אליי למשרד" כבר שבוע שאני מנסה לגמור אספרסו, אבל אני לא מצליח, כל פעם שאני מנסה היא נכנסת למשרד עם החיוך הסמוק שלה, החצאיות הקלילות שלה ובלי עוגייה אחת ביד. ועולם כמנהגו נוהג, אני והפקידה כמו קרקס נודד.. פעם העיר התחתית, פעם בנצרת עילית פעם אני בכלוב האריות, ופעם היא בולעת חרבות.. ותוך כדי כל הלוליינות הזו, עם כל מה שאני עושה, אני מבין, שאני צריך לחזור לבריף, שאני "צריך לעשות את זה" הכל עוצר, אני יודע מה ! אני יודע מה ! זה זה ! אני יודע ! אני רץ למנהל הקריאייטיב, המכנסיים לא ממש סגורות וגם כמה כפתורים בחולצה. ואני אומר לו "שיש לי את זה !" הוא שואל אותי "למה אתה מתכוון ?" יש לי את הבריף הזה. יותר סגור מזה אין ! המנהל שואל אותי: "מה הקונספט ?" ואני עונה: JUST DO IT הוא שואל: "מה ? למה אתה מתכוון, לעשות מה ?" "תקשיב !" אני צועק, "אתה עומד על הקונספט הכי גדול בהיסטוריה של הקונספטים, אפשר להדביק לו כמעט כל מוצר, אבל הוא יהיה רק שלנו ! זאת השורה הכי חסרת משמעות שיש בעום, כולם יזדהו אתה !" עיניו של מנהל הקריאייטיב התחילו לדמוע, הוא נוצח שוב ע"י ילד הפלא, והילד בכלל לא התאמץ. הוא כמעט והתחיל לבכות, כסטירה חזקה הדהדה ברחבי החדר, הוא בכלל לא הרגיש, המנהל, שהסטירה הייתה על הפנים שלו. "אנחנו חייבים להתחיל לעבוד" אמר הילד. "אבל תסמוך עלי, זה לא יהיה קשה מכאן והלאה. אני הולך לעשות לי אספרסו, בלי עוגייה"
