יש לי משהו עוד לפני שמדברים על כסף
בשלוש שנות ה"לבד" שלי, טרם הכרותי את אוהי אהובי, שהיו למעשה הראשונות בחיי בהן הייתי לבד, עבדתי קשה. עברתי תהליך ארוך ומייגע, דרך טיפול ועזרה וממש בניתי עצמי מחדש. כמובן שתכונותיי הבסיסיות לא השתנו, אך, בטחוני העצמי השתפר, התבגרתי והתחזקתי באישיותי מאוד. אוהי נכנס לתמונה כשכבר הייתי בן אדם "שלם" כזאת שיודעת מה היא רוצה. הוא הגיע בדיוק כשהודעתי לכל המעונין, שאני את סבב החיפושים שלי אחר בן זוג לחיים סיימתי, כעת אני חיה את חיי המושלמים עם בנותי המקסימות ונהנית מעבודתי הנהדרת ואין לי צורך ליותר, אם יגיע הנסיך אדע שזה הוא... המשפחה שלי – שבלולה וסייחה, שהיו כנראה צמאות להשלמת התמונה המשפחתית, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, אף שבדרך היו תסכולים וקשיים (מזעריים) כאלה ואחרים שעליהם התגברנו די מהר. הרצוי ביותר היה לשכוח את העבר ולבוא לקשר כזה נקיים, בלי מטענים, בלי עכבות ובלי חששות.... זה כאמור, הרצוי. המצוי הוא שכל אחד מאתנו – אוהי ואני, מביאים לקשר הזה הרבה מטען מהעבר, יחד עם הרבה מאוד רצון לעשות את הדברים מחדש טוב יותר. חשוב לנו ללמוד מהשגיאות שכבר שגינו בהן, לזכור איפה הבורות בדרך ולא ליפול אליהם שוב, ובכלל להגיע לחיים הכי טובים שנוכל לבנות לנו ולילדנו, למשפחתנו המורכבת. הפלונטר רק מסתבך יותר, כאשר מנסים לנטרל את העבר מחד ולבוא לעתיד נקיים ופתוחים.,אולם מאידך, בעצם רוצים להשתמש בניסיון ולעשות כעת את החיים המשותפים מוצלחים יותר. בילדותי אהבתי את סיפורי האגדות, אלה המסתיימים בסוף הטוב בו הנסיך והנסיכה דוהרים להם אל עבר האופק לאחר שניצחו את כל הדרקונים והמכשפות... ואולי בכלל צריך להשאיר איזה מכשפה ודרקון קטנטנים שינומו את שנתם בסביבה ללא הפרעה, ככה רק בשביל התזכורת שאנחנו כאן במקום שהגענו אליו, בזכות זה שניצחנו אותם אבל אם נרגיז אותם, הם ישובו לחיים.... אין לי תשובה...
בשלוש שנות ה"לבד" שלי, טרם הכרותי את אוהי אהובי, שהיו למעשה הראשונות בחיי בהן הייתי לבד, עבדתי קשה. עברתי תהליך ארוך ומייגע, דרך טיפול ועזרה וממש בניתי עצמי מחדש. כמובן שתכונותיי הבסיסיות לא השתנו, אך, בטחוני העצמי השתפר, התבגרתי והתחזקתי באישיותי מאוד. אוהי נכנס לתמונה כשכבר הייתי בן אדם "שלם" כזאת שיודעת מה היא רוצה. הוא הגיע בדיוק כשהודעתי לכל המעונין, שאני את סבב החיפושים שלי אחר בן זוג לחיים סיימתי, כעת אני חיה את חיי המושלמים עם בנותי המקסימות ונהנית מעבודתי הנהדרת ואין לי צורך ליותר, אם יגיע הנסיך אדע שזה הוא... המשפחה שלי – שבלולה וסייחה, שהיו כנראה צמאות להשלמת התמונה המשפחתית, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, אף שבדרך היו תסכולים וקשיים (מזעריים) כאלה ואחרים שעליהם התגברנו די מהר. הרצוי ביותר היה לשכוח את העבר ולבוא לקשר כזה נקיים, בלי מטענים, בלי עכבות ובלי חששות.... זה כאמור, הרצוי. המצוי הוא שכל אחד מאתנו – אוהי ואני, מביאים לקשר הזה הרבה מטען מהעבר, יחד עם הרבה מאוד רצון לעשות את הדברים מחדש טוב יותר. חשוב לנו ללמוד מהשגיאות שכבר שגינו בהן, לזכור איפה הבורות בדרך ולא ליפול אליהם שוב, ובכלל להגיע לחיים הכי טובים שנוכל לבנות לנו ולילדנו, למשפחתנו המורכבת. הפלונטר רק מסתבך יותר, כאשר מנסים לנטרל את העבר מחד ולבוא לעתיד נקיים ופתוחים.,אולם מאידך, בעצם רוצים להשתמש בניסיון ולעשות כעת את החיים המשותפים מוצלחים יותר. בילדותי אהבתי את סיפורי האגדות, אלה המסתיימים בסוף הטוב בו הנסיך והנסיכה דוהרים להם אל עבר האופק לאחר שניצחו את כל הדרקונים והמכשפות... ואולי בכלל צריך להשאיר איזה מכשפה ודרקון קטנטנים שינומו את שנתם בסביבה ללא הפרעה, ככה רק בשביל התזכורת שאנחנו כאן במקום שהגענו אליו, בזכות זה שניצחנו אותם אבל אם נרגיז אותם, הם ישובו לחיים.... אין לי תשובה...