יש לי נדודי שינה מרוב מחשבות,
מישהי מכירה את הקטע הזה, שכל מה שהבעל אומר, מקפיץ את הפיוזים? אני כל היום בבית, לוקחת את הקטנצ'יק לפעוטון כל בוקר, בוכה עדיין וקורע לי את הלב, הגדול מגיע בצהריים, רעב כמו זאב טורף, שמה לו לאכול, עולה לשים את הקטן במיטה, כי הוא ממש מרוסק מעייפות (הכל מלווה בצרחות כמובן) יורדת כדי לשבת עם הגדול לאכול (שלא ירגיש מקופח חלילה), מגיעות שעות אחה"צ המאוחרות, כולנו מחכים לאבא שיגיע, ואז הוא מגיע, חיוך של אושר וטוב נסוך על פניו, וזה נעלם אחרי חצי שעה במחיצתנו!!! אז נכון שהוא עייף, ונכון שהוא רק הגיע, ונכון שהילדים מסתערים עליו, כל אחד ותובענותו, אבל הוא כבר בקריזה! יום יום אני עוברת איתם את כל השלבים האלה, של בכי, כעס, לפני גן, אחרי בית ספר, והוא מגיע וצ'יק צ'ק כועס, לעזאזל זה מטריף עלי את דעתי! מצד אחד נורא כייף שהוא מגיע יותר מוקדם בימים אלה, ומצד שני כל כך התרגלנו לעובדה שהוא לא כאן בשעות נורמליות, שפתאום השתבש הכל! מה אתן אומרות, מכירות את הסיטואציה המעצבנת הזו? אני כבר לא יכולה לשאת את הכעסים של עצמי, מה עושים?
מישהי מכירה את הקטע הזה, שכל מה שהבעל אומר, מקפיץ את הפיוזים? אני כל היום בבית, לוקחת את הקטנצ'יק לפעוטון כל בוקר, בוכה עדיין וקורע לי את הלב, הגדול מגיע בצהריים, רעב כמו זאב טורף, שמה לו לאכול, עולה לשים את הקטן במיטה, כי הוא ממש מרוסק מעייפות (הכל מלווה בצרחות כמובן) יורדת כדי לשבת עם הגדול לאכול (שלא ירגיש מקופח חלילה), מגיעות שעות אחה"צ המאוחרות, כולנו מחכים לאבא שיגיע, ואז הוא מגיע, חיוך של אושר וטוב נסוך על פניו, וזה נעלם אחרי חצי שעה במחיצתנו!!! אז נכון שהוא עייף, ונכון שהוא רק הגיע, ונכון שהילדים מסתערים עליו, כל אחד ותובענותו, אבל הוא כבר בקריזה! יום יום אני עוברת איתם את כל השלבים האלה, של בכי, כעס, לפני גן, אחרי בית ספר, והוא מגיע וצ'יק צ'ק כועס, לעזאזל זה מטריף עלי את דעתי! מצד אחד נורא כייף שהוא מגיע יותר מוקדם בימים אלה, ומצד שני כל כך התרגלנו לעובדה שהוא לא כאן בשעות נורמליות, שפתאום השתבש הכל! מה אתן אומרות, מכירות את הסיטואציה המעצבנת הזו? אני כבר לא יכולה לשאת את הכעסים של עצמי, מה עושים?
