יש לי ספור ארוך בנושא
אתחיל ואומר שחמותי ואני הסתדרנו נהדר במשך הרבה שנים. אני לא מתה על כל מיני דברים שהיא עושה (מדברת לתינוקות תינוקית ועוד) אבל סך הכל הסתדרתי איתה ובסדר גמור. די הפריע לי (ועדיין מפריע לי) שחמותי משעבדת את עצמה לטובת בתה המתגוררת עימה, ולטובת נכדיה המתגוררים עימה. אני חשבתי, וחושבת, שזה רע לכל המשפחה המורחבת, אבל זו סיטואציה שאינה ברת שינוי. לפני כשלוש שנים, ארע השבר שעד היום לא התגברתי עליו. אני הייתי בהריון חמישי, בחודש שביעי, וסיידו לנו את הבית. בעלי היה (כרגיל) בעבודה. בתום יום עבודה, חזרתי הביתה לנקות את הטינופת של הסיידים. יומיים הורי שמרו לי על הילדים כדי שאוכל לתפקד, וביום השלישי, הרמתי טלפון לחמותי לבקש ממנה עזרה. שנים לא בקשתי מהם עזרה, הואיל וחמותי שנאה לעזור. הילדים מפחידים אותה, מה יקרה אם, מה יהיה והיה וכו´ וכו´ . אבל ממש הייתי צריכה באותו זמן עזרה, ובקשתי. ואז אמרה לי חמותי את הדבר הבא: אני לא יכולה, כי טל (האחיינית שלי בת העשר) לא תהיה בבית לעזור לי. סליחה ? והאם את אדם מבוגר ובעלך לא מסוגלים לשמור על ארבעה ילדים אחה"צ? ואז יצא המרצע מהשק - היא צריכה להסיע את נכדיה האחרים לחוגים. טוב אמרתי - אז חמי ישמור, ואז נאמר לי שוב שזה פשוט לא בא בחשבון, מה שלא יהיה, אבל היא תיקח לי בבית בייביסיטר ותשלם. מה זה חטפתי עליה עצבים, ממש באותה תקופה אחת מגיסותי (בתה) היתה מאוד חולה, ואני, בהריון, עם ארבעה פיצקלך בבית לקחתי חופשה מהעבודה כדי לשמור עליה, לכבס לה, לנקות לה ועוד. אמרתי לבעלי באותו ערב - לא מדובשך ולא מעוקצך. לא רוצה מהם כלום ושלא יצפו ממני לכלום. במשך שלוש שנים ממשיך ההסדר הזה. בעלי לוקח את הילדים לשם בכל שישי/מוצ"ש, ואני נשארת בבית לבד ונהנית מכל רגע. בערך חמש פעמים בשנה אנחנו נפגשים, אני מאוד מנומסת וקורקטית, ולא מצפה לכלום, וגם לא מקבלת כלום. לאחר כשלוש שנים, חמותי התחילה להבין את המציאות. והתחילה להבין שאני פשוט לא קיימת יותר. (היא אשה אינטליגנטית, לא יודעת איך לקח לה כל כך הרבה זמן) ולא רק זה, גם נפל לה האסימון למה כל כך כעסתי. והיא התחילה להציע לי, מיוזמתה עזרה. אני לומדת כעת והיא הציעה לי לבא לשמור על הילדים אחר הצהרים, רצה לחנות לקנות לי מגבות שאמרתי שהן נחמדות למראה, זכרה שהיא שכחה לקנות לי קפה לפני הבקור האחרון אז צלצלה להזכיר לי להביא מהבית (התקדמות לאחר 12 שנות נישואין) ועוד זוטות קטנות שמראות שהיא הבינה חלק מהמסר שלי. ואני, ממש לא מוצא חן בעיני המצב הזה. היה לי הרבה יותר נח שהיא לא הציעה, לא השתדלה, לא נתנה, כי אז היתה לי הצדקה לכעוס עליה. כעת אני נמצאת בהרגשה, שאני צריכה להתגמש וממש לא בא לי. בקיצור, אני מרגישה קלפטע. איך יוצרים מהמעגל הזה?
אתחיל ואומר שחמותי ואני הסתדרנו נהדר במשך הרבה שנים. אני לא מתה על כל מיני דברים שהיא עושה (מדברת לתינוקות תינוקית ועוד) אבל סך הכל הסתדרתי איתה ובסדר גמור. די הפריע לי (ועדיין מפריע לי) שחמותי משעבדת את עצמה לטובת בתה המתגוררת עימה, ולטובת נכדיה המתגוררים עימה. אני חשבתי, וחושבת, שזה רע לכל המשפחה המורחבת, אבל זו סיטואציה שאינה ברת שינוי. לפני כשלוש שנים, ארע השבר שעד היום לא התגברתי עליו. אני הייתי בהריון חמישי, בחודש שביעי, וסיידו לנו את הבית. בעלי היה (כרגיל) בעבודה. בתום יום עבודה, חזרתי הביתה לנקות את הטינופת של הסיידים. יומיים הורי שמרו לי על הילדים כדי שאוכל לתפקד, וביום השלישי, הרמתי טלפון לחמותי לבקש ממנה עזרה. שנים לא בקשתי מהם עזרה, הואיל וחמותי שנאה לעזור. הילדים מפחידים אותה, מה יקרה אם, מה יהיה והיה וכו´ וכו´ . אבל ממש הייתי צריכה באותו זמן עזרה, ובקשתי. ואז אמרה לי חמותי את הדבר הבא: אני לא יכולה, כי טל (האחיינית שלי בת העשר) לא תהיה בבית לעזור לי. סליחה ? והאם את אדם מבוגר ובעלך לא מסוגלים לשמור על ארבעה ילדים אחה"צ? ואז יצא המרצע מהשק - היא צריכה להסיע את נכדיה האחרים לחוגים. טוב אמרתי - אז חמי ישמור, ואז נאמר לי שוב שזה פשוט לא בא בחשבון, מה שלא יהיה, אבל היא תיקח לי בבית בייביסיטר ותשלם. מה זה חטפתי עליה עצבים, ממש באותה תקופה אחת מגיסותי (בתה) היתה מאוד חולה, ואני, בהריון, עם ארבעה פיצקלך בבית לקחתי חופשה מהעבודה כדי לשמור עליה, לכבס לה, לנקות לה ועוד. אמרתי לבעלי באותו ערב - לא מדובשך ולא מעוקצך. לא רוצה מהם כלום ושלא יצפו ממני לכלום. במשך שלוש שנים ממשיך ההסדר הזה. בעלי לוקח את הילדים לשם בכל שישי/מוצ"ש, ואני נשארת בבית לבד ונהנית מכל רגע. בערך חמש פעמים בשנה אנחנו נפגשים, אני מאוד מנומסת וקורקטית, ולא מצפה לכלום, וגם לא מקבלת כלום. לאחר כשלוש שנים, חמותי התחילה להבין את המציאות. והתחילה להבין שאני פשוט לא קיימת יותר. (היא אשה אינטליגנטית, לא יודעת איך לקח לה כל כך הרבה זמן) ולא רק זה, גם נפל לה האסימון למה כל כך כעסתי. והיא התחילה להציע לי, מיוזמתה עזרה. אני לומדת כעת והיא הציעה לי לבא לשמור על הילדים אחר הצהרים, רצה לחנות לקנות לי מגבות שאמרתי שהן נחמדות למראה, זכרה שהיא שכחה לקנות לי קפה לפני הבקור האחרון אז צלצלה להזכיר לי להביא מהבית (התקדמות לאחר 12 שנות נישואין) ועוד זוטות קטנות שמראות שהיא הבינה חלק מהמסר שלי. ואני, ממש לא מוצא חן בעיני המצב הזה. היה לי הרבה יותר נח שהיא לא הציעה, לא השתדלה, לא נתנה, כי אז היתה לי הצדקה לכעוס עליה. כעת אני נמצאת בהרגשה, שאני צריכה להתגמש וממש לא בא לי. בקיצור, אני מרגישה קלפטע. איך יוצרים מהמעגל הזה?