אוי. ../images/Emo7.gif ../images/Emo18.gif
אחד מהזכרונות הכי עצובים שיש לי מהילדות, ויכול לפרק אותי גם היום, קשור בשיר לאמא. ביום האם בכיתה ד', הכיתה שלי הגישה את טקס יום האם. כיתה ד' זו הכיתה שבה הייתי כשאמי אושפזה בפעם הראשונה, לניתוח הראשון. ניתוח שלאחריו בעצם מעולם לא חזרה להיות היא עצמה, מה שהייתה קודם. היא נשארה בבית חולים 7 חודשים. נתנו לה לצאת לטקס. ואני, לא רק שהשתתפתי בהצגה, אלא - איזו התרגשות - אפילו שרתי שיר סולו. ואיזה שיר נתנה לי המחנכת "הגאונה" שלי לשיר לפי דעתכן? את 'בואי אמא'. אז, עדיין לא הבנתי. הייתי כל כך גאה בסולו שלי. היום, דרושים לי כוחות שאני לא יודעת אם יש בי, כדי לסלוח לה על זה. איך אפשר לתת לילדה במצב כזה לשיר שיר כזה, ולאמא לשמוע שיר כזה? ואמא ישבה בקהל, ובכתה. והיום אני כבר יודעת, שהיא כבר ידעה, שהיא לא תוכל לשבת אתי עד שאגדל ... בואי אמא כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את. בואי אמא, בואי אמא, בואי שבי איתי מעט. בעצים מכה הרוח, וידייך כה חמות. אל תלכי, ספרי לי אמא איך באים החלומות. אם פתאום מלאך יופיע, אל חדרי יבוא בלאט, בואי אמא, בואי אמא, ותיראי אותו גם את. לא, איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל. בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל.
עכשיו רץ השיר הזה של פבלו רוזנברג, אל תדאגי לי אמא - שיר מדהים.... ואני מאוד אוהבת את פבלו..... כל פעם כששומעת את השיר מעבירה ערוץ, מכבה את הטי.וי, או מתעלמת ממנו לחלוטין. זה קורה לי עם כל השירים האלו....
