Hell is beige
New member
יש לי רק כרטיס לאושר -א-
``מצטער, אבל יש לי רק כרטיס לאושר`` אמרתי לקופאית והיא נתנה לי מבט חמוץ, שהיתה בו מן הביקורתיות ``מצטערת אדוני, פה הרכבות יוצאות רק לכעס ולאכזבה, תנסה במקום אחר``. יצאתי מאותה תחנה ארורה והמשכתי בשוטטות החלולה ומעוררת הרחמים, הגובלת בבורות. בקור המקפיא, ברחובות שהם כעורקי, מובילים ללבי דם טמא, כפוף לכבלי פרא.המשכתי לי בצעידה אסרטיבית לתחנה אחרת, איני יודע מדוע שמרתי על האסרטיביות הזאת, כנראה זה נתן לי עוד פיסת ביטחון רעוע, אותן אספתי בקנאות, בתקווה לשמור על שלכי שפיותי; ``אדוני, היום במחיר מיוחד, נסיעה לאכזבה בחצי מחיר`` ענתה הקופאית בקולה הצורמני. מחיר מיוחד? רק היום? איזו מין אירוניה נוראה בעולם שבו הלילה לא יורד, משום כך מאז שאני פה, תמיד אותה ה``עיסקה`` המיוחדת, ``רק היום``. בחנתי את הקופאית; צבעה היה שחור, לא היה בה מן הגזע הניגרי, כמין האנושיות ככלל, צבעה היה עמוק כמו שמי טוהר של לילה צח, אך למרות זאת, מראה הקרין מין אנרגיה שלילית, אשר גובלת ברוע טהור. בגדיה היו שחורים, שיניה היו שחורות, לא מפאת רקבון, הן היו שחורות באותו גון, או שיש לומר אופן (משום ששחור כולו אותו גוון, אך אופי שונה לו) אשר לגופה. בחנתי את עיניה, אשר היו גם שחורות, שחורות משחור, דבר אשר היה מרתיע אותי, לולא הייתי כבר רואה את המראה הזה עשרות רבבות של פעמים.העיניים הן החלון לנשמה, כך ידוע לנו.עיניים שחורות הן נשמה שחורה, נשמה שחורה היא לא רוע, היא אטימות. כמו הצבע השחור שבולע לתוכו את כל הספקטרום המדהים והנרחב של העולם, ואינו מחזיר מאומה. לא הייתי מופתע, משום שכך נראו כל הקופאיות בכל תחנות הרכבת בכל הרחובות הארורים שבחורבה הזאת. תחנת הרכבת היתה מתפוררת, וגון אפור לה, סדקים רחבים ועמוקים, מסובכים כפרשות דרכים, פילגו את הקירות, ובהם שרצו חרקים, תיקנים ושאר שקצים מזוהמים, כמו חיי עצמם, אורחותיהם חדות כתער, מקסימות כזכוכית ושוברות כפלדה, מאז שמודעות החלה חודרת בי, אני רואה את עצמי מתמלא ונמלא בשקרים וכלימות, שורצים בתוכי כאותם שקצים ארורים. כמו הסדקים, כך גם דרכי נתפרשה והתרפסה באלפי פיתולים ופיצולים. חורי עכברים נחפרו בקירות על ידי טלפיים מזעריות ומזוהמות, בפינות החדר התאספו קורים סבוכים עד כדי כך שאי אפשר היה לראות את הפינה עצמה. רבבות התחנות שבהן ביקרתי, כולן היו ככה, לא היה ביניהן כל שוני, אף הסדקים על הקירות תמיד נראו אותו דבר. ין מנוס, עם זהו גזרי אז זהו דיני, אם נידונתי למאסר עולם בעולם של בדידות, כך יהי. שנים בלי די שאני כאן, משוטט ברחובות על רחובות על רבבות של רחובות, בבדידות שכבר קרעה את ליבי מזמן. אני אדם בי לב, איש בלי ישות, אין בי כלום חוץ משוטטות חסרת אונים וחסרת פשר. כל מה שיש לי פרט לעצמי ומלבושי הרעועים הוא כרטיס לאושר, בעולם שבו כל הרכבות מגיעות לאכזבה. כבר עייפתי מלחפש, לאן שהלכתי, לאן שאלך, אני תמיד באותו מקום, לא אתפלא אם אין הרחובות התאומים רחוב אחד, אוה אותה אשליה ארורה, אותו סבל ריפיטיטיבי אשר ניקב לי את קצות העצבים. ניקב, וכרסם את שהגעתי להבנה שאין זה משנה, אם אלך ממקום למקום, או בין אשאר במקום, תמיד אני מגיע לאותו מקום. אותן רחובות בהן השמש תמיד תקועה בדיוק באמצע השמים, כל הבניינים הם צמודי קרקע שחורים ומתפוררים, אין שום רוח, או אף נשיפה שיש בה מעט מן הרוח. נראה גם כי עבי השמיים צלחו בנידוי נקודה מסתורית זו, שספק אם היא נמצאת באיזו שהיא מפה. גם נפש חיה אין פה, פרט לקופאיות שחורות, אשר אינן אלא מעין רובוט אורגאני מצמרר, אשר רק המחשבה על פשרו היא מעין טעימה מן הריקנות שבהן הן חיות, לצד שרצים ושקצים חסרי תבונה ותובנה. בכל תחנה אשר פעמי הושמו אליה, אותה עיסקה מתרוממת לאוויר, אך כדי נפילה חזרה לרצפה. ``מצטער, אבל יש לי רק כרטיס לאושר``, אמרתי, כבר לא בטחינה, בקולי כבר לא היתה מן התקווה, רק ציפיה חלולה לתשובה העתידה לבוא. ואכן היא באה, ``מצטערת אדוני, פה הרכבות יוצאות רק לכעס ולאכזבה, תנסה במקום אחר``.. XXX גוף חי שוכב לו על ערס דווי במיטה לבנה, מעל לסדין לבן, מושען על כרית לבנה. עוטף אותו חלוק לבן. בזרועו השמאלית נעוצה מחט כסופה המחוברת לצינור שקוף, צינור אשר בו מולך חומר לגופו של האיש מהשקית הלבנה, אשר נוזל צהוב בחובה.
``מצטער, אבל יש לי רק כרטיס לאושר`` אמרתי לקופאית והיא נתנה לי מבט חמוץ, שהיתה בו מן הביקורתיות ``מצטערת אדוני, פה הרכבות יוצאות רק לכעס ולאכזבה, תנסה במקום אחר``. יצאתי מאותה תחנה ארורה והמשכתי בשוטטות החלולה ומעוררת הרחמים, הגובלת בבורות. בקור המקפיא, ברחובות שהם כעורקי, מובילים ללבי דם טמא, כפוף לכבלי פרא.המשכתי לי בצעידה אסרטיבית לתחנה אחרת, איני יודע מדוע שמרתי על האסרטיביות הזאת, כנראה זה נתן לי עוד פיסת ביטחון רעוע, אותן אספתי בקנאות, בתקווה לשמור על שלכי שפיותי; ``אדוני, היום במחיר מיוחד, נסיעה לאכזבה בחצי מחיר`` ענתה הקופאית בקולה הצורמני. מחיר מיוחד? רק היום? איזו מין אירוניה נוראה בעולם שבו הלילה לא יורד, משום כך מאז שאני פה, תמיד אותה ה``עיסקה`` המיוחדת, ``רק היום``. בחנתי את הקופאית; צבעה היה שחור, לא היה בה מן הגזע הניגרי, כמין האנושיות ככלל, צבעה היה עמוק כמו שמי טוהר של לילה צח, אך למרות זאת, מראה הקרין מין אנרגיה שלילית, אשר גובלת ברוע טהור. בגדיה היו שחורים, שיניה היו שחורות, לא מפאת רקבון, הן היו שחורות באותו גון, או שיש לומר אופן (משום ששחור כולו אותו גוון, אך אופי שונה לו) אשר לגופה. בחנתי את עיניה, אשר היו גם שחורות, שחורות משחור, דבר אשר היה מרתיע אותי, לולא הייתי כבר רואה את המראה הזה עשרות רבבות של פעמים.העיניים הן החלון לנשמה, כך ידוע לנו.עיניים שחורות הן נשמה שחורה, נשמה שחורה היא לא רוע, היא אטימות. כמו הצבע השחור שבולע לתוכו את כל הספקטרום המדהים והנרחב של העולם, ואינו מחזיר מאומה. לא הייתי מופתע, משום שכך נראו כל הקופאיות בכל תחנות הרכבת בכל הרחובות הארורים שבחורבה הזאת. תחנת הרכבת היתה מתפוררת, וגון אפור לה, סדקים רחבים ועמוקים, מסובכים כפרשות דרכים, פילגו את הקירות, ובהם שרצו חרקים, תיקנים ושאר שקצים מזוהמים, כמו חיי עצמם, אורחותיהם חדות כתער, מקסימות כזכוכית ושוברות כפלדה, מאז שמודעות החלה חודרת בי, אני רואה את עצמי מתמלא ונמלא בשקרים וכלימות, שורצים בתוכי כאותם שקצים ארורים. כמו הסדקים, כך גם דרכי נתפרשה והתרפסה באלפי פיתולים ופיצולים. חורי עכברים נחפרו בקירות על ידי טלפיים מזעריות ומזוהמות, בפינות החדר התאספו קורים סבוכים עד כדי כך שאי אפשר היה לראות את הפינה עצמה. רבבות התחנות שבהן ביקרתי, כולן היו ככה, לא היה ביניהן כל שוני, אף הסדקים על הקירות תמיד נראו אותו דבר. ין מנוס, עם זהו גזרי אז זהו דיני, אם נידונתי למאסר עולם בעולם של בדידות, כך יהי. שנים בלי די שאני כאן, משוטט ברחובות על רחובות על רבבות של רחובות, בבדידות שכבר קרעה את ליבי מזמן. אני אדם בי לב, איש בלי ישות, אין בי כלום חוץ משוטטות חסרת אונים וחסרת פשר. כל מה שיש לי פרט לעצמי ומלבושי הרעועים הוא כרטיס לאושר, בעולם שבו כל הרכבות מגיעות לאכזבה. כבר עייפתי מלחפש, לאן שהלכתי, לאן שאלך, אני תמיד באותו מקום, לא אתפלא אם אין הרחובות התאומים רחוב אחד, אוה אותה אשליה ארורה, אותו סבל ריפיטיטיבי אשר ניקב לי את קצות העצבים. ניקב, וכרסם את שהגעתי להבנה שאין זה משנה, אם אלך ממקום למקום, או בין אשאר במקום, תמיד אני מגיע לאותו מקום. אותן רחובות בהן השמש תמיד תקועה בדיוק באמצע השמים, כל הבניינים הם צמודי קרקע שחורים ומתפוררים, אין שום רוח, או אף נשיפה שיש בה מעט מן הרוח. נראה גם כי עבי השמיים צלחו בנידוי נקודה מסתורית זו, שספק אם היא נמצאת באיזו שהיא מפה. גם נפש חיה אין פה, פרט לקופאיות שחורות, אשר אינן אלא מעין רובוט אורגאני מצמרר, אשר רק המחשבה על פשרו היא מעין טעימה מן הריקנות שבהן הן חיות, לצד שרצים ושקצים חסרי תבונה ותובנה. בכל תחנה אשר פעמי הושמו אליה, אותה עיסקה מתרוממת לאוויר, אך כדי נפילה חזרה לרצפה. ``מצטער, אבל יש לי רק כרטיס לאושר``, אמרתי, כבר לא בטחינה, בקולי כבר לא היתה מן התקווה, רק ציפיה חלולה לתשובה העתידה לבוא. ואכן היא באה, ``מצטערת אדוני, פה הרכבות יוצאות רק לכעס ולאכזבה, תנסה במקום אחר``.. XXX גוף חי שוכב לו על ערס דווי במיטה לבנה, מעל לסדין לבן, מושען על כרית לבנה. עוטף אותו חלוק לבן. בזרועו השמאלית נעוצה מחט כסופה המחוברת לצינור שקוף, צינור אשר בו מולך חומר לגופו של האיש מהשקית הלבנה, אשר נוזל צהוב בחובה.
