יש לי שאלה, אולי אמצא כאן טיפים או

[י ע ל ה 1 1]

יש לי שאלה, אולי אמצא כאן טיפים או

רעיונות, אמנם לא כותבת הרבה אבל קוראת ומשתתפת סמויה. אצל אמא שלי, שחולה במחלה, יש בילבול שקשור אלי באופן אישי ואני לא יודעת איך להתמודד איתו (אף אחד מבני המשפחה לא יודע אבל מאחר וזה נוגע אלי החלטתי להתיעץ) אני גרה בחו"ל, והקטנה במשפחה, ראוי לציין שאני גרה כבר כמעט שני עשורים בחו"ל, נשואה ובעלת משפחה. אמא שלי מתקשרת אלי לעיתים קרובות ושואלת איפה יעל? אני יעל אני עונה לה, והיא עונה לי- לא את, אני יודעת מי את אבל איפה אחותך הקטנה , יעל? ואני מסבירה לה שהרי לא קראה לשתי בנות שלה באותו שם, ושאני זו היא והיא זו אני, ובכל זאת אני מרגישה שהיא לא מסופקת מהתשובה שלי או של אחיותי שעונות לה את אותה התשובה. כמו כן, היא מתלוננת באוזני שיעל לא מתקשרת אף פעם, וכאן אני ממש נבוכה, כי אני מתקשרת כל יום ואני לא יודעת מה לענות לה- אם אגיד אבל אני מתקשרת אני מרגישה שהיא נבוכה שהיא לא זוכרת והדבר האחרון שאני רוצה זה להביך אותה, אבל אם אגיד את צודקת- אז זה לא פייר כלפי, כי אני כן מתקשרת!!!!!!!! יש עיצות? איך להגיב כשהיא מחפשת "אותי", ואיך להגיב "להאשמות" שאינני מתקשרת? סליחה על הנאום הארוך ותודה מראש

 

[אפס שתיים]

יקירתי, זה המצב, תשלימי עם זה!

אין שום דרך לגרום לה לחשוב אחרת, כי היא מבולבלת ולא חושבת כפי שאת רגילה מהעבר, היא לא אותו אדם שהכרת, היא חולת אלצהיימר. אני מצטערת לומר לך את זה ככה ישירות, אבל ככל שתשלימי עם זה מהר יותר יכאב לך פחות. תזרמי איתה, תסכימי איתה. ואם היא מתעקשת שאת לא יעל, תגידי לה בעדינות שאת תמסרי ליעל להתקשר אליה בהמשך ותתקרי אליה אחרי 5 דקות שוב. ואם גם אז היא לא תכיר אותך, זה מה יש... ואל תחפשי כאן הגינות, כי אין. יש רק להיות חכמה, לא צודקת.

 

[ענתי44]

למרות הכאב לזרום עם אמא../images/Emo24.gif

כל אחד מאיתנו חווה את הכאב הזה על בשרו. זה חלק מהמחלה הארורה הזו. אני צמוד לאמא שלי 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. סועדת אותה ובכל זאת, לעיתים רחוקות היא שואלת אותי איפה ענתי? או מספרת לי שענתי הלכה לבית מרקחת ותיכף תחזור. אני נושכת שפתיים ושותקת. ומודה לאלוהים שבדרך כלל היא זוכרת אותי. כי יבוא יום ואני לא אהיה יותר מאשר הצד השני של הכפית שמאכילה אותה. אם אמא מתקשרת ושואלת איפה יעל? תעני לה שהיא בעבודה. וישר תשני נושא תשאלי אותה לשלומה. וכשהיא תנזוף באוזנייך שיעל לא מתקשרת, והלב שלך יקרע בתוכך, את תרגיעי אותה ותגידי לה שליעל יש תקלה בטלפון והיא תתקשר כשיתקנו לה. חומד. בטח שזה לא פייר כלפיך. אלצהיימר היא מחלה שפוגעת בכל המשפחה. אמא שלך האהובה, שנתנה לך חיים וגידלה אותך הופכת צל של עצמה, דועכת באיטיות ובאכזריות. בטח שזה לא פייר. אז כשכואב לך בואי לפורום ואנחנו נחבק אותך וירטואלית אבל כלפיי אמא אל תעמידי אותה על טעותה זה לא יועיל. יקירה תזרמי איתה.

 

[אסתרס]

אמא מחפשת את יעל

אני מצטרפת לכל העצות שנתנו כאן בפורום זו לא אמך המחפשת את יעל , זו המחלה !! ואתה אין אפשרות להסביר,כי אין הבנה. אפשר לאמר: חכי רגע אני אקרא לה , להמתין ולדבר כיעל שכרגע קראו לה. וגם זה לא יעזור. רק אל תיקחי ללב, זו המחלה הארורה. בנושא הועדה לסל התרופות,אם למישהו יש הצעות,עצות רעיונות אשמח להעזר. כי זו יציאה לקרב על תקציבים, וזה לא הולך ליהיות פשוט. ההצלחה תיהיה של כולנו ולכן אני מבקשת עזרה.

 

[שריוש2]

זו המחלה לצערנו, פשוט לזרום.....

עם כל הכאב, לזרום. גם לסבתי בתחילת המחלה, היה בלבול גדול. דודי הפך להיות סבי, אמי הפכה להיות דודתי, או אמא של סבתא, ועליי, סבתא רק היתה מלגלגת. היתה מרבה לומר שאני לא נכדתה, ושאמי בכלל לא אימי, ושהיא אף לא הבת שלה. וכשניסינו להסביר לה ולומר לה את האמת, היתה רק עונה לאמי בלגלוג: תראי! היא אומרת שהיא הנכדה שלי ושאת אמא שלה! אמי: נכון! סבתא: צוחקת ומלגלגת. כמה שניסינו להסביר לה, לא הלך. היא היתה בדעתה. מלגלגת, כאילו התשובות שלנו בכלל לא מספקות אותה. זה כאב לראות אותה כך. לא האמנו שזה קורה לה. שהיא הגיע למצב כזה של ממש בלבול, ולא לזכור אפ'חד. אבל בסופו של דבר, נאלצנו לזרום. לא היתה ברירה אחרת. לנסות לשכנעה ולהסביר לה כמו כמו אל תינוק, לא יעזור. רק ירגיז אותה יותר. היא בדעתה שלה, ובטוחה שהיא צודקת.. זו פשוט המחלה שמדברת מתוכה. לא היא. לכן, תזרמי איתה. היא מתקשרת ומבקשת את יעל, תאמרי לה: שנייה אני כבר אקרא לה.. ואחרי כמה שניות תדברי איתה כאילו את יעל שקראו לה. להסביר לה כמו אל תינוק, לא יעזור. לא יגרום לה להיזכר פתאום שמה שאת אומרת נכון ושאת יעל. להיפך, רק ייגאום לה לכעס, וליותר עקשנות. כשהיא אומרת שיעל לא מתקשרת אף פעם, תאמרי לה: אני אומר לה שתתקשר יותר, או כל תירוץ אחר הגיוני שיספק אותה. הכי חשוב, שתדעי תמיד, שכל מה שהיא אומרת או עושה, זה לא מרצונה. אלא זה רק האלצהיימר הארור שמדבר מתוכה, ושאם היתה צלולה, לא עלתה מעזה להתנהג ככה לילדתה. מס' פעמים, סבתי, הרביצה לי וקיללה אותי. אני הייתי מחזירה לה מהאלבון ומהכאב שנוצר בי, עד שלאט לאט למדתי שזו לא היא. זה לא מרצונה, אלא זה רק האלצהיימר הארור שמדבר מתוכה ושאם היתה צלולה, לא היתה מעלה על דעתה להתנהג אלי בצורה כזו. ובכלל אם היתה יודעת שכך תתנהג אלי, בטוח לא היתה מפסיקה לבכות, והיתה מתביישת בעצמה על כך.