יש לי שאלה, אולי קצת מוזרה...

[בוזיקית]

יש לי שאלה, אולי קצת מוזרה...

האם קרה למי מכם, שהחלים מסרטן, או שסיים טיפול והיה ברמיסיה כבר כמה שנים, וכשסיים את הטיפול, או כשעבר בדיקה שגילתה שהוא "נקי", חש עצב? אני יודעת שזו שאלה מוזרה, כי זה אמור להיות הפוך, אבל כבר נתקלתי בתגובה כזו ורציתי לדעת ממה לדעתכם זה נובע? האם מהסיבה, שבתקופת המאבק על החיים היה הרבה "אקשן" וכל החיים סבבו סביב זה ועכשיו, כשרגוע יותר, צריך פתאום להתמודד עם החיים ה"רגילים" שבחוץ? ואולי המלחמה שלכם היא על החיים האמיתיים שבפנים, ועם מה שבחוץ פחוץ הסכנתם להתמודד עד ההחלמה? איני מתכוונת לתחושת ההקלה שמתלווה לידיעה המשמחת שהמחלה מאחוריכם, אני מתכוונת לזמן מה לאחר מכן, אחרי שהרוחות הסוערות שככו. אני יודעת שלעולם לא תחזרו להיות מה שהייתם לפני המחלה, אבל העצב המוזר הזה אחרי שמבריאים, האם יצא למישהו מכם לחוש אותו? ואם כן, איזה פירוש נתתם לו? מאוד מעניין אותי לדעת...

 

[rona39]

יכול

להיות שמתפנים מהריצות והחיים המטורפים בתקופת הטיפולים, המח מתרוקן ואז מתפנים לחשוב על מהות החיים, מה יש לי , מה אין, האם אני מרוצה מחיי, האם יש לי כח לשנות.מה קורה איתי, לכן השמחה מהולה בעצב.

 

[ornusha]

השאלה בכלל לא מוזרה...

לפי דעתי העצב הזה נובע משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שבזמן המחלה לא חושבים "וואי יש לי סרטן, מחלה מסוכנת" וכאלה, אלא עסוקים בלהחלים ולנצח ולהרגיש טוב ולחיות כרגיל. ופתאום הכל נגמר ואין במה להלחם ופשוט אז מתחילות כל המשבות. הסיבה השנייה היא גם חשש. בזמן הטיפולים אנחנו כל הזמן במעקב, ואם משהו קטן לא מסתדר ישר בודקים ויודעים מה זה, ויש תחושת בטחון שמישהו דואג. ופתאום את לא הולכת לבית חולים כל שבוע אלא רק פעם בחודשים שלוש, וא זתחושת הבטחון מתרופפת וכל דבר קטן מקפיץ אולי זה חזר? אולי משהו לא בסדר? אישית לא הייתי עצובה בסיום הטיפולים אבל כן פחדתי, ואני לא ישקר אני עדיין פוחדת. לפי דעתי זה פחד שירדוף אותי כל החיים רק שעם הזמן הוא ידחק למקומות רחוקים. מקווה שעניתי לך על השאלה...

 

[בוזיקית]

תודה ששיתפתם אותי... ../images/Emo140.gif

 

[דגנילי]

גם לי יש שאלה - שקשורה בעיניין..

בזמן שהייתי חולה הכחשתי שקשה לי, וחצי מהזמן גם לא סיפרו לי במה אני חולה.. כמה חוד' אחרי סיום הטיפולים - ושהודיעו לי שאני בריאה - התחלתי לסבול מחרדות קשות (ממש את הסימפטומים שאחרי קבלת הכימו) - ומאז אני נוטלת כדורים (כבר 13 שנה) - ואמרו לי שאצטרך ליטול אותם כל חיי. יש עוד מישהו שהתחיל לסבול מחרדות כמוני?

 

[magister]

זה בכלל לא מוזר

אני מבין אותך מאוד.

 

[שלומפר1]

התמודדות במספר רבדים...

שלום לכולם איני נוהג לכתוב פה הרבה כי לרוב אין לי מה להוסיף... אבל... אני כבר 3.5 שנים אחרי, ועשיתי הבחון ללימודים, ואחת התוצאות שאני סובל מחרדה לא ברמה קיומית אבל כדאי לטפל בזה.. התחלתי יעוץ ואחד הדברים הראשונים לאחר שהתחלנו לפתוח את הדברים.. הגעתי למסקנה קיומית מאוד חשובה- כשנלחמים על החיים אז אין הרבה ברירות.. נלחמים וזה הפן הפיסי בעיקר ומצב נפשי של לחימה- לנצח או למות.. ושהלחימה מסתיימת לרוב צריך לטפל בשיירים של הנפש מכיוון שבזמן הלחימה אין אנרגיה..- מאוד נשארים מאופסים על המטרה ולא מרפים.. והדברים נמצאים וצריך להתמודד איתם- הם לא יעלמו לבד- זה פשוט לא עובד ככה.. לכן גם כול מגוון התחושות, רגשות, תסמינים הם חלק לא פתור של המחלה לדעתי כאן יש צורך התמודדות אחרת- יעוץ, ליווי, כול אחד מוצא את הכלים הנכונים לו כדי לנטרל את הפצצה הזו.. ומאוד מומלץ לנטרל כי מדובר לרוב בדברים שמשפיעים באופן ישיר על התנהלותנו היום יומית להיות בריא האימרה אומרת- "נפש בריאה בגוף בריא" גוף יופי ומה אם הנפש זה לרוב נשכח מאחור כדאי וחשוב לטפל בפן הזה כי הוא מהותי ולפי מה שקראתי כדאי לטפל בזה זו כמובן דעתי האישית וכול אחד רשאי להסכים או להתנגד לה..

 

[ציפורלילה]

תמיד שם..

תוך כדי ההתמודדות עם המחלה הרגשתי כל מיני.. כמו פחד וייאוש, וכעסים על עצמי, וגם על הסביבה ואכזבות וכמו שכתבו פה לפניי. המחלה הזו אימתה אותי עם עצמי באופן הכי חד וחותך. כי כשיושבים ומחכים שהבחילה תעבור, אין לאן לברוח מהמחשבות. אחרי הפעם השניה שחליתי, החלטתי שאני סוגרת מעגלים ויוצאת מזה בריאה גם בגופי וגם בנפשי ועניין לא סגור שהיה לי פשוט סגרתי בדרך זו או אחרת. אבל הדבר הזה שנשאר, העצב, פשוט לא הולך. אז ממש צמוד לתקופת סוף הטיפולים היו לי "נפילות" של עצב ודכאון שהלכו ופחתו גם במינון וגם בעוצמה. והעצב, לא הלך. וזה עצב שמורכב מהרבה דברים יחד, כמו העצב על האובדן של עצמי, על התמימות, על השנים החסרות בהתבגרות שלי שבעצם קרתה מהר מדי, על זה שאני רק בת עשרים ו.. ויודעת הרבה יותר מדי, על האנשים שאני מכירה בגלל ובזכות המחלה וכל אחד והסיפור שלו. על אנשים שסביבי שהחיים קורים להם ואני מזהה אצלם התנהגויות שהיו אצלי והן הרסניות מבחינתי. רואה אנשים מתעצבנים מעבודה, מתור בסופר ואיך כלום לא חשוב בעצם. רק לקום בבוקר ( או בצהריים עדיף..) לנשום לבד נשימה מלאה וזהו. ולכם, שאולי לא יודעים כמה המקום הזה מרפא בשבילי. (תודה

) העצב תמיד יהיה שם, אבל הוא מתרכך, והופך לאט להיות משהו שהוא חלק טוב ממני.

 

[magister]

כתבת יפה

 

[שלומפר1]

שלום ציפורה נחמדת

מה שלומך יקירתי? לא יצא לנו לדבר מאז הנחיתה... מה שלומך וכול שאר החברים? אני התחתנתי לא מזמן וממשיך בחיי... אשמח לשמוע ממך שגיא ה.

 

[ציפורלילה]

שמחה שאתה ממשיך

וגם שמחה שאתה כותב פה. מזל טוב לנישואין, אני מקווה שטוב לך. ונראה לי שהדרך שאתה הולך בה ממש עושה לך טוב (קראתי את מה שכתבת פה אתמול וחשבתי לעצמי.. אם נגיד לפני שנתיים היית כותב את אותם דברים..) אז תמשיך. שבוע טוב

גלי