יש לי שאלה,ואשמח לקבל תגובות,,

ליMור

New member
יש לי שאלה,ואשמח לקבל תגובות,,

יש את אני במצב רגיל ויש את אני בחודשיים האחרונים,, לפני כן, סבלנית , מקשיבה, מעניקה, מלאת חום, מפרגנת, ונעימה והיום בדיוק הפוך קשה לי לשמוע צרות של אחרים כי מהם לעומת אחר בן 57 סה"כ שנלחם על חייו,, קשה לי לקבל קושי של אחרים כי מהו לעומת מלחמת השרדות של אבא שלי,, במילים אחרות הכל התגמד לי,,, בת דודה שעברה הפלה טבעית קריסת עסק של חבר וויכוח מיותר בבית כל אלו נראים לי כהבל הבלים האם זה נורמלי,, האם זה בסדר האם זה יחלוף האם אני משתנה לטוטאל,, או רק בעקבות המצב,, נורא קשה לי עם המצב קשה לי עם העובדה שאבא שלי חולה וסובל קשה לי עם העובדה ששלשום ישבתי איתו בחנות, והוא אומר לי באלו המילים לימור, אני פוחד למות קשה לי לחשוב שזה קודם סבל איום ואז מוות,,, קשה לי עם הידיעה , שאני אוכלת משהו טעים, והוא מקיא קשה לי עם כל בילוי או הנאה שאני חווה והוא יושב שם כשהעור שורף לו, והראש מתפוצץ לו,, ייסורי מצפון בכל צעד שאני עושה לא עוזבים אותי,, איך אני יכולה להקל על עצמי ולו במעט,, קשה לי נורא ככה ,,, וכמו שאמרתי היום לאמא שלי הסיפור עוד לא התחיל ונראה כאילו שכולנו מתמוטטים מה יהיה אם באמת ו,,, כיצד מתמודדים,, בא לי נורא לצעוק,, אבל,, זה יעזור ? ובעצם גם אם לא,, אוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח,,,
 

rubber duck

New member
ההתמודדות אינה דבר קל

זה דבר יומיומי שכל אחד ואחד מאיתנו חוווה וזה בא מכיוונים שונים את רואה את סיבלו של אביך ומשווה אותו לדברים האחרים בהם את נתקלת ואכן אין מה להשוות נקודה נוספת היא שהאדם מטבעו הוא אגואיסט - דבר טבעי לחלוטין וככל שהדבר קרוב אליו יותר כך הוא מעלה מחשיבותו ואביך הוא אחד האנשים מסביבתך הקרובה ביותר פיזית שרון
 

ליMור

New member
שאלה לי אליך שרון,,

ובאמת שלא בציניות,, האם כל מה שתיארתי מצטייר בפניך כאילו שהפכתי להיות אגואיסטית ? כי אני כבר כמה דקות מנסה לחשוב על זה ואני חושבת שזה לא נכון,, אני מתמודדת בדרך שלי וזאת הדרך בין אם היא מקובלת בחברה ובין אם לא,, וכשבת דודה שלי סיפרה לי על ההפלה נפלט לי בשיא הטבעיות, so fucking what..? עוד חודשיים תהיי בהריון,, האם זה מחזק אצלך את מה שאמרת קודם לגבי האגואיסטיות ? כל הנושא הזה כל כך מעיב לי על שגרת החיים הנעימה שהיתה לי עד לפני חודשיים,, שזה פשוט מדהים כמה שהשתניתי,,, אואאווווו,,, כמה כואב לי בתוך העמוק של הלב,,, פשוט ככה,,,
 

rubber duck

New member
ממש ממש לא

מה שמצטייר בפני הוא התמודדות אי אפשר לשפוט אדם כשאינך במקומו ולכן אין פה שיפוט את אדם נהדר נפלא , תומכת באביך שעובר כרגע מסכת ייסורים את עוזרת לו להתמודד עם הקשיים ובאמצע קשה גם לך אגואיסטית ? ממש לא את עוזרת לאביך כך שאינך איגואיסטית שרון
 

נאן

New member
לימור../images/Emo24.gif

היי לימור אין לי ספק שהכל מתגמד לעומת מה שקורה לך אישית ביום יום וכל אחד רואה את זה מהזוית שלו.ומה שאת חווה זה מצב טבעי לפי דעתי. כי גם מי שעובד במיקצוע ורואה את הסבל של החולים שואל את עצמו את אותם שאלות.מותר לצרוח ןחזק אפילו רצוי לפעמים אנחנו פשוט חסרי אונים למצב בו יקירנו נמצאים והינו רוצים לקחת את החבילה שלהם לעצמנו ולהעביר אותה כדישלא יעברו את מה שהם עוברים. ואני מדברת בנקודת מבט של אחות. אמא . דודה .בת ובלי שום קשר למצב של אני חולה.כי כשקרה וקורה משהו למישהו . היתי מוכנה לעבור במקומם הכל בלבד שלא יעברו את מה שהם עוברים. בתור מי שחלתה בסרטן ושהבנות שלה שאלו שאלות קשות למה זה קרה ומה פתאום? והם בגללנו חלית? כי אולי הינו לא בסדר? ואיך יכול להיות שמי שמטפל בחולים יכול לקרות לו שיחלה ככה? ואיפה זה שבשמיים שמנסה לקחת אותך אליו? מה הוא חושב לו ככה פתאום? ומי מבטיח שאמא שלי תצא מזה? אני יכולה להגיד לך שאין צורך לקחת אחריות על מי שחולה זה ישמע לך לא בסדר לקחתי את בנותי לשיחה. ואמרתי אף אחד לא אשם במחלה של אמא והחיים ימשיכו להיות נחמדים פשוט יוצאים למלחמה ובמלחמה הזו כל אחד יתן יד בעזרה שהוא יכול לתת אבל בשום פנים ואופן אם הגוף של אמא יחליט להגיב אחרת אין זו אשמתו של איש.אמא מצידה למרות הקשיים והם קיימים מבטיחה להלחם כמה שיותר אבל אם אני אדע שאתן לא לומדות הבית לא מסודר ואין אוכל אני אדאג יותר לכן. עכשו אתן חיבות לשמור על עצמכן . בשבילי בשביל אמא. ככה אני חושבת גם אבא שלך אולי רוצה בזה גם. לכל אדם יש את הנתיב שלו ולא תמיד הוא ברור לנו ובנתיב הזה הוא צועד לבדו כשמסביבו המשפחה. חברים. אבל רק הוא לבד הולך בנתיב..... וגם לי היה תקופות והן באות והולכות וזה כנראה טבעי שנרגיש כל העולם סרטן אחד גדול זה מהשהיה בבית החולים מהטיפולים ומהסבל שעוברים. אני מאחלת לאבא שלך בריאות. ולך שנמצאת בפחד מאובדן.נסי זה קשה לחייך גם ביום מעונן. כי חס וחלילה אם יקרה את אשר יקרה הימים האלו הם ימים יקרים מאוד. חיבוק נאנוש
 

ליMור

New member
היי נאן,,

ראשית,, תודה על תגובתך,, קראתי אותה ואת בין השורות, וכן המצב הוא כמבוי סתום מן אי שליטה על מצבי רוח, יחס , וכו',, המצב אצל אבא שלי הוא עגום גרורות בשתי הריאות וכן ברקטום לא משאיר לנו וגם לו ,, (כך אמר השבוע) הרבה תקווה,,, אבל את יודעת מה הכי מקומם אותי מה הכי מכעיס ולא מקובל,,, (אבל מה אני,אתווכח עם בורא עולם ????????? ) מאז הפעם הקודמת שהוא חלה בסרטן ,, היה לו בחלחולת,, הוא נדר ,, שאם יצא מהמחלה,, יתקרב לדת ,, עוד יותר ממה שהיה קודם לה,, ואכן הוא יצא ובמהלך ה= 3 שנים האחרונות מצא את עצמו הולך בבקרים לישיבה לומד שיעור בערב אפילו התחיל ללכת לחוג של פיטנים בתקווה שיוכל להתקדם עם זה, ושיחה שהיתה לנו לפני כחודש שבה הוא שואל ואומר,, מה לעזאזל אני רוצה לא לטייל לא לבלות לא לחלל שבת סך הכל רוצה לשבת ללמוד תורה הוא מצייר את 3 שנים האחרונות כשנים הכי יפות של חייו,, אז למה לעזאזל הכל נגדע,, היום הוא לא יכול ללמוד תורה או שהוא בטיפולים או שהוא בשבועיים שלאחר מכן,, סובל מן התופעות ואז נכנס לסדרה חדשה וכשאין טיפולים יש שבוע כמו השבוע האחרון מלווה בפחדים איומים לקראת התוצאות של יום ראשון,, בקיצור יקירתי,, שאלות אין ספור ללא תשובות וכנראה שכך זה גם ישאר,, מה אומר לך ? רק בריאות לך לבני משפחתך לכל החולים ולך אבא יקר שלי,, שלא תסבול,,, אוףףףףףף כמה שאני אוהבת אותך,,
 

ADINA1952

New member
ללימור בוקר טוב

גם אני עוברת את אותו הכאב והפחד,אותו את חווה, אני לפני חודש וחצי,גילו לו את המחלה הארורה בקיבה, וגידול נוסף בכליה,בנוסף הוא חולה לב מאוד קשה, במוצאי שבת מתאשפז,וביום ראשון בעזרת השם ינותח,הרופאים אומרים שהם חוששים מהניתוח,פוחדים שליבו לא יעמוד,רמת הסיכון בין בינוני לגבוה, שני הגידולים אצלו שונים, ביום ראשון ינתחו את הקיבה,וכשיתחזק יוציאו לו כיליה, מאוד כואב לי לראות אותו סובל,מה גם שאבי מכיר את התוצאות מקרוב, איבדתי את ביתי ממחלת הסרטן,כשגילה היה 19,לפני 13 שנים. גם אני כמוך,הפכתי להיות ,אני לא יודעת איך להסביר את התחושות, אבל כל אחד חושב שהכאב שלו הכי קשה,והכל מתגמד מסביב, כל כאב של אחרים מתגמד לעומת הכאב שלנו,מה שהחזיק אותי לא לעשות צעד נואש,המחשבה היתה שהורי לא יעברו את אותו הסבל שעובר עלי, על ילדיי ובעלי לא חשבתי,כי הילדים ממשיכים את דרכם,והבעל בטח היה מוצא אישה אחרת, לא יכולתי לגרום להורי סבל,והנה מישהו מלמעלה החליט אחרת וגורם לו סבל גופני,אבי מאז מחלתה של ביתי,נכנס עמוק יותר לדת,שמר על הרבה מצוות יותר ממה שהיה קודם,אבל לא תמיד זה עוזר,אותי בכל אופן המחלה והסבל של ביתי הרחיק אותי מהדת, החלו אצלי שוב סיוטים בחלומות,עייפות נפשית,פקעת עצבים,חסרת סבלנות לאחרים,אין בי יותר כוחות, מה שנותר לי לקוות,לא לראות אותו סובל כאבים,מספיק כאב ראיתי בחיי, מאחלת לאביך,לאבי,ולכל החולים,החלמה מהירה,רפואה שלה, שבת שלום
 

אביתר27

New member
החיים על הקצה

לענ"ד זה לא אגואיסטיות בכלל, את והמשפחה במצב הכי לא פשוט ולא שגרתי ולכן הדברים הקטנים של החיים שביום יום היו חשובים עכשיו כבר פחות. אני חושב על זה כריצת מרתון תוך כדי ריצה אין זמן להתייחס לכל דבר קטן שרואים בדרך: כל אבן קטנה, גרפיטי על הקיר לא חשוב כ"כ מסתכלים רק על הדברים הגדולים המשמעותיים שצריך לראות כדי לעקוף / להזיז/ להישמר. כשקיבלנו תשובה שמדובר בסרטן (עוד לפני שקלטנו שזה סוג קל יחסית) זה היה בשבילי סוף העולם! עד אז הדאגות העיקריות היו לשלם שכ"ד, להצליח בלימודים (זה יצא לקראת סוף השנה בדיוק בתקופה שמחפשים ממי אפשר לצלם את כל החומר, לברר תאריכי מבחנים) פתאום זה כ"כ לא חשוב. החבר'ה שלי מתעסקים בצילומים של קורס זה או אחר ואני מתעסק בצילומי רנטגן ו C.T. של אשתי וזה לא מסתדר לי לאן זרקו אותנו?! מה קורה פה?! כשחיים עם אי הידיעה יש הרבה מתח ורק מעטים נשארים שלווים. מה שכן לאנשים מסביבך קשה שאת ככה הם בטח רוצים לעזור והם לא יודעים איך אז הם מספרים לך על הצרות שלהם בתקווה שהלימור הישנה המקשיבה והמעניקה תצוץ ואז הם יוכלו להירגע שהכל כאילו בסדר. קחי את הזמן שלך ואת יכולה לצרוח אם זה עוזר אבל להיזהר לא לפגוע באנשים שסביבך כי הם בטח דואגים לך. וכן גם אני הבנתי שאמנם היא החולה אבל כשהיא סובלת אין סיכוי שארגיש טוב, מה לעשות זה טבעי אבל חייבים בשבילה בשביל הילדה ובשביל לשמור על שגרת החיים הנורמלית עד כמה שאפשר. אני באמת חושב לחשוב רק על היום הבא שצריך לעבור, לעבור אותו הכי טוב שאפשר וזהו לא לחשוב הלאה. אח"כ כבר נראה... שבת שלום אביתר
 

פנטגרו

New member
לימורי יקרה ../images/Emo24.gif

אני קוראת את מה שאת כותבת ופשוט צובטת את עצמי... היתכן שיש מישהי בעולם הזה שחווה בדיוק כמוני את אותם רגשות?! כל מילה ומילה ממה שכתבת תואם לרגשות שלי בדיוק! גם אבא שלי בן 57 וגם הוא סובל.. ויותר מאשר שהוא סובל אני לאט לאט נגמרת! אני לא אותו בן אדם מלפני חודשיים... אני אדם שבור חסרת שינה שחושבת רק על דבר אחד 24 שעות ביממה: על אבא שלי !!! אני לא יודעת איך זה אצלך אבל אני הבכורה במשפחה (יש לי עוד אח בן 11 ואחות בחו"ל) וכל העול של ההחלטות נפל עלי. אמא שלי הפכה להיות אפטית, אחותי ברחה ואך שלי הקטן מופנם ולא מדבר על הנושא עם אף אחד... ואבא שלי...אבא שלי כל כך רוצה לחיות... כל כך רוצה לזכות לראות נכדים ולהביא את הבן שלו לגיל מצוות ! בשבועות האחרונים אני חושבת על כמה שהחיים לא הוגנים.. אני מנסה להבין את המהות של להוולד בשביל למות בסוף... אוי כמה שזה גדול עלי לבין ולהתמודד...כמה שזה גדול עלי! אוהבת ומבינה אותך יותר טוב משאת אפילו מתארת לעצמך, פנטג'רו
 

ליMור

New member
היי לך,,

את יודעת כשקראתי אותך, לרגע התנתקתי ממני מה- אני שלי והזדהיתי עם שלך, וכאב לי כאילו שזאת באמת אני והמשפט הכי קורע, הוא - שהוא כל כך רוצה לחיות זה בדיוק מה שאבא שלי אומר לי כל הזמן בקיצור יקירתי,, לא נותר לי אלא לשלוח לך חיבוק חם לחזק את ידייך אני כאן או בתיבת המסרים בכל פעם שרק תחליטי שבא לך,,,
 
דברים שרואים משם..

קשה להבין מה עובר על אדם שיום אחד מודיעים לו שיש לו גידול, שהוא צריך לעבור טיפולים, כימותרפיה, הקרנות, ניתוח, תקופה ארוכה של תחושות פיזיות רעות, תקופה ארוכה של מחשבות. קשה להבין איך מרגישה בחילה של כימו ולמה לעזאזל היא לא עוברת אם שותים קולה, מוזר ללכת לישון עם שיער על הראש ולהתעורר עם שיער על הכרית. לא טעים במיוחד לשתות שני ליטר חומר ניגודי במשך שעתיים ואח"כ לשכב על קרש ברוחב עשרה ס"מ בחדר קפוא עם שלפוחית על סף פיצוץ. אבל גם לא קל לעמוד מנגד ולא להיות מסוגל לעזור, להקל, להעביר את הכאב, מתסכל לשבת בצד אחד של הספה כשבצד השני שוכב מישהו שאוהבים, וממלא את הדלי והדבר היחיד שאפשר לעשות זה לרוקן לו ת'דלי מדי פעם. מוזר להכנס עם מישהו לבית חולים ולראות איך הוא מחליף צבעים בין לבן וירוק וחוזר חלילה (וזו רק ביקורת..) לכל אחד מהצדדים יש את התחושות שלו והמחשבות שלו וכל מה שעובר עליו. אף אחד מהם לא קל. לפעמים להיות בצד המקיא זה לא נעים, ולפעמים הצד שמרוקן הדלי הוא הצד היותר סובל. איך שלא תסתכלו על זה - זה מקום מסריח. זה מצב נתון, אף אחד לא יכול לשנות את זה, לא לעזור לכימו לאכול את הגידול ולא להמציא זריקה שמדגדגת. כל אחד מגיב אחרת ולא הוגן לשפוט אדם רק כי הוא לא מתנהג כמו שמצפים ממנו. מותר להשבר, לבכות, לצרוח, להשתולל ולקלל, ולצעוק - למה זה מגיע לי.. מאד קל לתת לעצמנו להסחף לתוך עצב ותסכול ודכאון, גם שלא מדובר במצב חריג. הייתי אומרת שאם היינו קמים בבוקר ומחייכים לזה שלידנו, לשכנה עם הכביסה, לאיש במכולת.. אבל זה נשמע לי יומרני מדי (אני לא עושה את זה, למה שאני אטיף לזה?) אף אחד מאיתנו לא יודע מה יילד יום, מה יקרה בעוד דקה, איזה ערובות יש לנו שנשתמש בתוכנית חסכון שסגרנו לעוד חמש שנים? האם לחשוב אחורה עוזר לנו להגיע לנקודה קדימה? אולי בסופו של דבר זה לא הסרטן, ולא משנה אם זה אצלנו או אצל מישהו שיקר לנו. זה עושה משהו, מהפכה, בלגן, תוהו ובוהו. כאילו מישהו לקח את הפאזל של החיים שלנו, אחרי שסוף סוף הצלחנו להרכיב ת'מסגרת (הכל שמיים.. ) ופיזר. במקום להתבאס, אפשר לקחת את האתגר, את העובדה שניתנת לנו הזדמנות לקחת את החלקים של חיינו ונסות לסדר אותם קצת אחרת, לתת עדיפות לדברים שלא הספקנו, להגיד מילים שלא הספקנו. הסרטן עושה בלגן אבל הוא תירוץ לעשות דברים שלא העזנו. יום חדש וטוב לכולנו גלי
 

ranvdb

New member
הכל ענין של קנה מידה

את לא אגואיסטית את רגישה ומשהוא קרוב נפגע איך מתמודדים? לוקחים אויר ומאיטים את קצב החיים ועושים סדר עדיפויות מקבלים שהמצב לא טוב וממצים את מה שיש ומשפרים את איכות החיים. סיפור (אמיתי לצערי) על שתי נשים שהילדות שלהן חלו בסרטן האחת הזניחה את עצמה והגיע שפופה ומעוכה לבית החולים הקרינה דיכאון והשניה דאגה להגיע כל יום מאופרת עם חיוך אופטימי לבת שלה עד שיום אחד התפרצה על השניה ושאלה אותה איך היא רוצה שהבת שלה תבריא כשהיא רואה את אמא שלה במצב כזה. הבת של השניה נפתרה בגיל 17 אחרי 4 שנים של מאבק והתסריט היה די ידוע מראש אבל איכות החיים שלה היתה מדהימה בגלל ההתיחסות האופטימיות ההשקעה במראה בחיות ולעבור את הרגע בכיף היום היא נמצא ומחר עדיין לא הגיע. וכן היו לה רגעים קשים עד היום היא חולמת על הבת שלה שמבקשת ממנה לגרש את הכאב מהעצמות ואף פעם לא שוכחים. זו גם היתה הגישה שלנו והיא עזרה לנו מאד! לעבור את השנה האחרונה היום היא איתנו ואף אחד לא יודע מה הזמן שנקצב לה ע"י בורא עולם אז למה לקלקל את המצב רוח בגלל שאלות שלא לעניין ואם אנחנו חושבים שזמנו קצוב אז זו ההזדמנות לחיות טוב כמה שאפשר במגבלות ההרגשה והתקציב סיפרתי פה על בילוי שהיה לי עם גליה בהמתנה לPET_CT וזה זכור לי כאחד הימים היפים בשנה האחרונה והיו הרבה כאלה בשנה האחרונה אם תשקיעי ביצירת אוירה נעימה ורגועה תכנסי עם חיוך לביקור אצל אביך משפט אופטימי על יום טוב (גם אם זה מזוייף בהתחלה) את תראי שהרוגע שזה מביא שווה את המאמץ אצלנו זה עבד והפך שנה שיכלה להיות רעה לשנה מדהימה כן קשה עצובה וכואבת אבל לא דיכאונית דעתי בלבד ואני מקווה שלא פגעתי בך כונתי לחזק רן
 

ליMור

New member
רן,,

ראשית, קראתי בעיון את תגובתך ולא, היא לא פגעה נהפוך הוא,, קראתי כל מילה בשקיקה,, ולעניינו,, יש שני מצבים האחד כשאני שם האחר כשאני פה,,,כלומר בבית שלי,, ובדיוק כשאני שם,,,אני מחוייכת ומחבקת וקונה מני מטעמים,, להמתיק לו את הרגע ומפנקת כמה שרק אפשר אותו ואת אמא שלי,, הבעיה מתחילה כשאני עולה לאוטו משם לכיון הבית שלי,, אז עולים בי יסורי מצפון אולי לא הייתי מספיק בסדר אולי לא ואולי לא ואולי לאאא ואז הדמעות ומחשבות בלי סוף ועד הנסיעה הבאה,, כך אני מסתובבת,,, אבל,,בשורות טובות או שאולי לא היום קיבלו את תוצאות הסיטי חלק מהגרורות קטנו והשאר נשארו כפי שהם החלק הטוב הוא,,שלפחות לא פרצו הלאה מעבר לשתי הריאות והרקטום,,, ומצד שני, משמע המשך טיפולים ללא הפסקה,, עד הסיטי הבא,,,בעוד חודשיים,,, אבל אני אופטימית מקוווה לטוב תודה לכם אתם מדהימים כל אחד ואחד מכם,, באמת,,!
 

ranvdb

New member
אופטימי

עברתי על התגובה שכתבתי לך ורציתי להדגיש שהמסקנה לחייך לשמור על אופטימיות הוא לא רק לגבי אנשים חולים בטח לא השלכתי על ההתנסות שלי פשוט החיים נראים הרבה יותר טוב שלובשים משקפיים ורודות (קראתי לילדים שלי לא מזמן סיפור על משקפיים ורודות שחורות...סיפור מתוק עם מוסר השכל שאימצתי מיד) אם לא אמרו לך עד עכשיו אז אני אומר לך: את לא אשמה! ונראה שאת עושה את מיטב יכולתך במסגרת החיים שלך זה הרבה. ואני בטוח שאבא שלך רוצה שיהיה לך רק קל וטוב כי ככה זה אבהים. שיהיה קל רן
 
למעלה