יש לי שאלה.. כולם יכולים לענות

[t w i x i t]

יש לי שאלה.. כולם יכולים לענות ../images/Emo41.gif

כשגילו לכם על המחלה, אז אני מניחה שרובכם סיפרתם למשפחה ולחברים הקרובים. אבל חוץ מזה - בפני אנשים אחרים - הסתרתם והכחשתם את המחלה או שאם שאלו אז סיפרתם... אני סיפרתי לחברים הקרובים, אבל חוצמזה יש לי עוד ידידים שלא יודעים על זה. אני יודעת שאם אני אספר לידידים האלה אני לא יכולה לסמוך עליהם 100% כמו על החברים הטובים שלא יספרו. אז בינתיים אני נאלצת להסתיר את זה כשהם שואלים מה קורה איתי ואיך זה שהפסקתי לצאת למסיבות ומה נסגר איתי שאני עייפה וכאלה... פתאום זה מוזר להם שהם מתקשרים אליי בשישי ו"לא מתחשק" לי לצאת למסיבה. מה גם שאני גרה בעיר קטנה יחסית, שמועות כאן עוברות מהר, אני יודעת בוודאות שזה כבר הגיע לכל מיני אנשים שלא ממש רציתי, אבל אין מה לעשות נגד זה. מה אתם חושבים ? לספר או להסתיר ? (כל עוד השיער לא נושר לי לא אכפת לי שידעו... ברגע שהוא ינשור ואנשים יתחילו לנעוץ מבטים [גם עם פיאה אולי עדיין אפשר לדעת] אז ז יהיה כבר לא נעים).

 

[אילן 120]

אנסה לענות

הבהרה,לא חליתי אני קרוב כבר כמה שנים לצעירים וצעירות שחלו. אנסה להתייחס. אל תסתירי,ספרי בסבביבתך הקרובה,ספרי לידידים,הם ידעו ממילא. כל השקעה של אנרגיה בהסתרה היא ביזבוז של משאב מאוד חיוני כרגע בדבר הלא נכון. והעיקר,לחיי החלמתך.

 

[ornusha]

מה יש להסתיר?

אני מנסה וקצת מתקשה להבין מה יש להסתיר. סרטן זה לא בושה. אין לך במה להתבייש ולהסתיר. אז נכון את לא צריכה ללכת ברחוב עם שלט "אני חולה בסרטן", אבל אין לך מה להסתיר. לידידים שלא מבינים את יכולה להגיד שכרגע את לא במצב בריאותי תקין כדי לצאת, ובגלל זה את עייפה, אבל שזה יעבור. והקטע של לא נעים זה יותר להם מאשר לך. יותר קשה לאנשים אחרים לשמוע שיש לך או היה לך סרטן מאשר לך לספר להם.

 

[ציפורלילה]

מה בא לך

אם את מרגישה צורך לספר אז תספרי. ואם לא אז לא. אני גם חושבת שלהתאמץ להסתיר זו אנרגיה מבוזבזת, מצד שני, אם את גרה במקום שממש לא נוח לך שיידעו אז.. בכל מקרה, תעשי מה שטוב לך. מה שתרגישי איתו הכי נוח. אני סיפרתי לכל מי שהיה קרוב אליי בתקופה ההיא, כיוון שידעתי שאני אעדר מהעבודה והלימודים והשיער ינשור. כל מי שלא היה קרוב, או שניחש, או שחשב שהסתפרתי. אני חושבת שאנשים בדרך כלל לא רוצים לחשוב על אופציה כזו אז הם גם לא מנחשים שזה המצב. סך הכל זה לא שעשית משהו רע. מה שקורה לך עכשיו, לא בדיוק באשמתך ואין אצבעות מאשימות. מי שבוחר לרכל עליך, שיהיה לו לבריאות, את יכולה רק לאחל לו שבקרוב ימצא לו חיים משל עצמו או פשוט להתעלם כי באמת חבל על האנרגיה.

 

[agapornis]

לספר או לא?

בסד' שלום לך t w i x i t אני לא יודע לפני כמה זמן גילו אצלך את המחלה, אבל אני זוכר שכשאובחנתי כחולה לימפומה, היה לי קשה להסביר לעצמי, ושלשת המילים שהיו הכי קשות לביטוי היו "אני חולה סרטן". אבל עם הזמן זה נהיה הרבה יותר קל. אין לך מושג כמה אנשים שאת חושבת שהם לא יודעים, בעצם כבר יודעים. אי אפשר לעצור את זה ובמיוחד במקומות קטנים בסופו של דבר כולם ידעו. אז עצתי היא שלא תתאמצי להסתיר אם כי אין צורך לשים מודעה במקומון. פשוט תהיי כנה וגיבורה, ואת האנרגיות תשקיעי בלהחלים. אז המון בריאות לך, ושתצאי מהסרט הזה מהר ככל האפשר.

 

[yaldasukar]

בעצם למה לא?? ../images/Emo66.gif

בס"ד למי אכפת מה אחרים חושבים??

למה לא לספר? אי אפשר כל הזמן לחשוב מה אחרים יגידו ומה הם יחשבו עלינו, כי אם נעשה את זה- איזה מין חיים יהיו לנו?

חוצמזה.. עשינו משהו רע?? במקרה הסרטן נפל עלינו.. אז מה? בכלל שתדעי שהמון אנשים תופסים מאיתנו וחושבים שאנחנו חזקים אם אנחנו מתמודדים עם המחלה הנוראה הזאת..

עדיף להתעסק בהחלמה המלאה שלנו ובחיזוק הגוף ולא לבזבז את הזמן על דברים כאלה. המחלה הזאת הראתה לי קצת פרופורציות במה שקורה בחיים והבנתי שחבל להתעסק בדברים כאלה וצריך לעשות רק מה שטוב לי ולנצל את הזמן בכיף עד כמה שאפשר. אני סיפרתי לכולם ולעניות דעתי זה עדיף, כי לפעמים מרוב שמסתירים ומדחיקים וצוברים דברים בבטן- לבסוף זה מתפרץ החוצה ע"י זה שנהיים חולים יותר, כי הגוף נחלש מכל ההשקעה הזאת בלהסתיר את האמת..

שיהיה לך רפואה שלמה והמון המון אושר!!!

 

[מיליתו]

אנשים יודעים מתוקה שלי

כמה שלא תנסי להסתיר. שמועות כאלה עפות במהירות שיא. בימים הראשונים עוד לא סיפרתי לאנשים חות מהקרובים, כי הייתי צריכה להתרגל לרעיון בעצמי. אח"כ כבר לא ניסיתי להסתיר את המחלה שלי (זה עקרוני אצלי, לא מצאתי שופ סיב לשקר...). כל פעם שנפגשתי עם מישהו - סיפרתי. ומה גיליתי - כשסיפרתי לאנשים - הם ידעו!!! כולם אמרו לי, בהמון הבנה וסימפתיה - "כן, ידעתי, שמעתי מ....". ואם את לא מספרת, אנשים מתחילים להמציא כל מיני סיפורים משבבי מידע, ויוצרים תמונה הרבה יותר גרועה ממה שהיא באמת. עם הזמן, את תגלי כמה המחלה והתקופה הזו משמעותיות בחייך - כמה זה חלק ממך. ואז יהיה די קשה להסתיר. מה יקרה כשתכירי בן זוג חדש? אני כבר אומרת לך שזו סוגייה בפני עצמה של מתי לספר ואיך, אבל להסתיר - זה כמעט בלתי אפשרי.

 

[יוני מרגיש בריא]

לי יש תחושה שלא יודעים עלי

 

[בון בון 3]

חמודה בוקר טוב

אני לא חושבת שאת צריחה להתביש שאת חולה.אני גרה בעיר גדולה בתל אביב וחוג המקירים שלי מאוד גדול כי עבדתי במקום ציבורי גדול ואני סיפרתי לכל מי שרצה לדעת אנשים לא מתרחקים מחולי סרטן להפך באים לבקר ותמיד מנשים לעזור ומי שיתרחק ממך בגלל המחלה תדעי שהוא לא ידיד שלך מי שאוהב אותך ישאר איתך לאורך כל הדרך להחלמה

 

[1א ה ר ו נ י]

לא תמיד זה קטע של בושה

לפעמים סתם לא בא לספר, ואם לא רוצים אז לא צריך רק קחו בחשבון שיש אנשים ששואלים, ולפעמים רק הפרצוף שואל, שזה גם משהו ביפני עצמו שצריך לדעת להתמודד איתו אני בכל אופן לא התעסקתי עם זה יותר מידי, כי לא יצאתי מהבית, כשכן יכולתי לצאת, רובם חשבו שאני סתם משוגע שהחליט לעשות קרחת

 

[יוני מרגיש בריא]

ממש לא מדויק!! תלוי בגילאים- כי

אני בגילאי 21-22 ומי שכן סיפרתי לו תפס מרחק גדול... ככה שידעתי שצדקתי כשהרגשתי שעדיף להסתיר את המחלה. בגיל כזה היא לא מוסיפה כבוד או סיבה לקירבה בין חברים ו/או ידידים. אנשים בוגרים וזה אומר גילאי 30 ומעלה די מבינים ותומכים ככה שכדאי לספר להם, אך בגילאים צעירים יותר זה כעין מום, כמו כיעור בלתי גלוי שגורם לסביבה הקרובה לתפוס מרחק ממך, ולא מרוע לב, רק מפחד או מהרגשה רעה להיות בסביבת חולה סרטן שלצעירים יותר זה נשמע נורא ואיום. ואני מדבר גם כי שמעתי את זה מאחרים צעירים שמרגישים כמוני. אני יודע ומרגיש את התחושות האלו ולכן הסתרתי ומסתיר את דבר מחלתי, וגם למס' "חברים" בודדים קרובים מאוד, שכן סיפרתי להם, רק אחד !!! נשאר בקשר רציף מאוד ומעודד, כל השאר נעלמו ונידפו מסביבתי, ומדובר בחברים שהיו די נודניקים ומטלפנים כל יום ליציאות וכאלו... בקיצור ולעניין- לא הרי אנשים בוגרים כצעירים. ואת TIXIT צעירה וחייה עם חבר'ה דיי עליזה ומאושרת ולא ממש אנשים מממוסדים אלא חבר'ה שדי נהנים מהחיים- כמוני, ולדעתי חבר'ה כזו לא ממש אוהבת בקרבה צרות וכאבי לב בשלב כזה של החיים. תחשבי על זה. אולי חברייך/חברותייך שונים. אולי. החלמה מהירה מהירה וחיים שמחים לכולם/ן יוני

 

[t w i x i t]

קלעת בול

לא יכולתי לתאר את מה שאני מרגישה וחושבת יותר טוב ממך. ועוד משהו - גם הבילויים של הגיל שלנו הם יותר מסיבות, פאבים ומקומות הומי אדם ועשן . בגילאים מבוגרים יותר הבילויים הם יותר סולידיים לרוב ולכן גם לא צריכה לחברים להיות בעיה לצאת עם מבוגר שהוא חולה. אבל מן הסתם חולה בגיל שלנו לא יכול כמו פעם לצאת עם החברים למקומות כאלה... אז באמת בימי שיש יש פחות טלפונים כי אנשים כבר יודעים שממילא אתה לא יכול לצאת...

 

[מיליתו]

אולי זה באמת משתנה...

אבל לא רק בגלל הגיל. אני הייתי חולה בגיל 14, ושוב בגיל 24. עכשיו אני בת 25 וחצי... בכל אופן, אף אחד לא התרחק ממני בגלל זה, להיפך, יש כמה חברים שמאוד התקרבתי אליהם בזמן הטיפול. האמת היא שאני אף פעם לא אהבתי דיסקוטקים ופאבים, ואף פעם לא הייתי בליינית גדולה, וגם החברים שלי בהתאם (גם בגיל 21 לא ממש אהבתי דיסקוטקים), אז אולי בגלל זה השוני. לפעמים, אנשים לא ממש יודעים איך להגיב ומה לעשות. לפעמים, הם מנסים לא להפריע. והנה סיפור אמיתי: חלק מהלימודים שלי מתקיימים בבית חולים. יום אחד היינו בביקור באחת המחלקות, ושתי סטודנטיות שלומדות איתי, ראו שמאושפזת שם חברה שלהן מבאר שבע. בהתחלה הן ברחו. לא רצו להתקרב אליה בגלל שהן לא ידעו מה להגיד לה, ואם היא תתבייש או לא יהיה לה נעים. שיכנעתי אותן, לא לברוח, ולבוא להגיד לה שלום - והיא מאוד שמחה, ודיברה וסיפרה, ואחר כך, גם אמא שלה יצאה החותה, ואמרה "איזה יופי שבאתן..." אבל אולי אתם צודקים וזה באמת תלוי בסוג הקשר שהיה עם האנשים קודם - אם זה "קשר פאבים", ועכשיו פאבים לא רלוונטים, אז אולי הם לא ממש חברים טובים. חברים טובים לא יברחו מכם בגלל הסרטן, חברים טובים באמת ישארו לעזור - זו אולי ההזדמנות לבדוק את הקשרים שלכם. ודרך אגב, לא חייבים לספר לכל אחד בכל מצב, רק אם נראה לכם שזה רלוונטי. בכל אופן, אני מאוד ממליצה לא לשקר, כי מזה באמת לא יוצאים (תאמינו לי, ניסיתי). בהצלחה - בכל החלטה

 

[יוני מרגיש בריא]

לדעתי- זה מאוד אינדבדואלי, ומשתנה

מאדם לאדם. למיליתו- אמרת שניסית להסתיר וזה לא ממש הלך לך. אז ככה- אני טיפוס שיכול ליצור ניתוק מגע עם חברים לא קרובים ממש, כי אני לומד רחוק מהבית ובא לפעמים פעם ב-3 שבועות וכדומה ככה שיכלתי ליצור מצב שכאילו אני לא בבית ובעצם שכבתי המון לישון בבית ואף אחד לא ראה וידע, ורק כשהרגשתי מצויין יצאתי החוצה לעיסוקים וכולם (שכנים קרובים וסתם מכרים) ראו אותי ואמרו לי: מה, חזרת ללמוד רחוק? גם החברים הטובים גרים בכל מיני מקומות ויכולתי ליצור מצב שלא נתראה למעלה מחצי שנה, וזה בסדר מבחינתם. אני לא אומר שלא שאלו על הבנדנה אבל במשך החורף זה היה לגיטימי, ועכשיו אני בבעייה קטנה, אבל נסתדר, כי השיער גודל טוב. רק למי שבאמת הסתובב איתי המון בקביעות סיפרתי, ומתוכם רק חבר אחד (פרט לבן-דוד) תמך, השאר הרגישו רע, והתרחקו. בקיצור מיליתו- לדעתי זה אפשרי להסתיר תמחלה, ותלוי בסביבה הקרובה, בצורת הקשר בינכם, וברצון שלך להסתיר באמת.. נ.ב. לעצם העניין של להסתיר ת'מחלה, למה זה נחוץ, כתבתי פה בתחילת 'דרכי' במחלה הזו, ובקיצור נמרץ- הסיבה פשוטה: משבצת חברתית שלא מתאימה לי כלל.. צדקתי לדעתי. בכל מקרה לי נשארו 'רק' שני טיפולים. ורק שאלוקים יציל אותי מהקרנות שלא אצטרך לעבור חודש כזה, אמן. בריאות גמורה ואושר לכולם/ן יוני במיוחד לך TWIXIT חמודה. עוד תחזרי ליהנות מהחיים בגדול. קצת סבלנות והכל יעבור לך.

 

[גלית יחידה]

לספר

כמוך אני גרה בעיר קטנה והשמועות היו שאני על סף גסיסה ויותר מכך בגלל השמועות פיטרו אותי מהעבודה. אני אומנם לא ניסיתי להסתיר אלא שלא הסתובבתי בעיר ולכן החליטו שסופי קרוב.לקח לי כמה חודשים להסביר שאני עדין חיה. וועד היום כשנה וחצי אחרי אנשים פוחדים לגשת. אני מציעה לספר

 

[ציפורלילה]

רוצה להבין משהו..

פיטרו אותך מהעבודה כי חשבו שאת גוססת? אז חוצמזה שזו חוצפה בלתי רגילה (אני מנסה לחשוב איזה סוג של בנאדם מחליט לפטר אדם חולה...) זה גם נגד החוק. אסור לו לפטר אותך אם את חולה, ואני מציעה לך לבדוק אם יש לך דרך להוכיח שפוטרת בגלל המחלה, לתבוע אותו. אין סוף לבורות, אין סוף לאטימות...

 

[גלית יחידה]

כן פוטרתי משום שחשבו שאני גוססת

אספר בקיצור, ראשית בדקתי את החוק ומותר להם לפטר אותי, טענתם הייתה כי אין להם לשלם את המשכורת שלי ,( ממש עלוב משום שאני יודעת כמה כסף יש להם ) ועכשיו לעניין, את כל הטיפולים והאשפוזים עשיתי בבית חולים רחוק ממקום מגורי, אולם באחד הימים כאשר איבדתי את ההכרה בבית אושפזתי בבית חולים במקום מגורי, וכנראה שאנשים ראו אותי בבית חולים כשהייתי חסרת הכרה זה התרחש בשעת לילה מאוחרת, חזרתי להכרה לאחר 24 שעות ולאחר מכן התברר לי שבאותו יום בערב התקיימה ישיבת הנהלה שבא הוחלט לפטר אותי כי אני גוססת . המעניין בכל הסיפור הוא שהבן של הבוס שלי נפטר כמה חודשים לפני מסרטן, בחור בן 36 השאיר אישה ו4 ילדים. המשפט היחידי שיכולתי לומר לו בכל המצב הזה הוא, איך יתכן שאתה מכל האנשים שצריך להיות הכי רגיש בעולם למצב שלי מתנהג כך, הוא לא ענה. דרך אגב עבדתי במקום 13 שנים, והייתי עובדת מצטיינת, החיים אכזריים.

 

[תמי דקל]

היי גלית

מוכר עברתי סיפור דומה. לא להאמין כמה החברה יכולה להיות אכזרית לפעמים. אבל רוצה להגיד לך, שעם כל הפגיעה הקשה, התחשלתי בהמשך הדרך. הרבה בריאות והצלחה בהמשך הדרך. תמי

 

[תמי דקל]

ציפורלילה..

מפטרים היום חולים וגם נשים בהריון, ולא עושים כלום נגד זה. הם תמיד ימצאו את הפירצה בחוק שתגן על המעביד. תמי