אתן מבולבלות מעט....
בואו אני אסביר לכן בדיוק מה קרה. כשסיימתי את הקבוצה, יעל עדיין היתה ה.. בואו נקרא לזה "רכזת". (אין לי מושג איך לקרוא לזה...). אני אמרתי לה כבר בסוף השנה, שאני רוצה להדריך. היא אמרה שיראו את זה. אחרי זמן קצר, שלחתי מכתב עם הבקשה. אמרו שיראו מה קורה. חודשיים אחרי, גיליתי שנפתחו החוגים, ועדיין לא החזירו לי תשובה. התקשרתי ושאלתי מה הסיפור, ואת יודעת איך נדהמתי לראות את התשובה: "יעל כבר לא מנהלת את הקבוצה, ולכן הבקשה שלך לא נידונה." התקשרתי מהר אל יעל, לשאול לפשר הדבר. התשובה שלה עוד יותר הדהימה אותי: "תראה, היה ביקוש גדול. אבל רק אלה שנידנדו, וישבו להם על הוריד, זכו להדריך". אתם מבינים מה זה? זה לא מי ביקש ראשון. זה מי נדחף ראשון! את יודעת איזה מכה זה היה בשבילי התשובות האלה??? הרגשתי, כאילו לא רוצים אותי שם. מנסים לתרץ תירוצים מפגרים כדי להתחמק מהעוול שעשו. יש גם עוד משהו, שה"מכה" הזאת הייתה רק חלק ממנו... אבל אני לא אסביר עליו כי זה משהו אחר לגמרי. הקיצר, נעלבתי עד כלות נשמתי. לא רציתי לחזור לשמ"ע. שנתיים שלמות לא הזיז לי אף אחד משמ"ע. לא רציתי אפילו לשמוע על הדבר הזה. הייתי פגוע מזה מאוד, מהתגובות, ומהקרירות בה הם נאמרו. כאילו מה אני? חפץ, שמתי שהם ירצו, הם יזרקו אותו?! אבל, בכיתה י"ב החרם הזה כבר התחיל מעט להתפורר. הרגשתי, שכמה שאני כועס על האנשים בגלל הדבר הזה, אי אפשר למחוק את העובדה, שהייתי 4 שנים תחת חסותם כל שבוע. אהבתי את כל המדריכים שם, במיוחד את דרור. אז לי"ב באתי ל 2 מסיבות. זה היה בעצם הכרזה שהחרם הופסק. את יודעת איך האנשים שם, במיוחד זבולון שמחו לראות אותי? הם חשבו שהם יותר לא יראו אותי בגלל זה. אבל על זה נאמר, שצריך לסלוח גם לאנשים שפגעו בך.