הייתי רוצה להגיד...
תודה לכולם... להוריי היקרים... סיפרתם לי שלא ממש התכוונת לעשות ילד, אבל כשזה קרה הייתם כל כך מאושרים. אמא, את סיפרת לי שאת רצית בת וכבר ידעת שתקראי לה איך שקראת לי, אפילו לא חשבת מה יהיה אם יהיה לך בן. ביקשת שאני יראה כמו אבא וככה זה באמת קרה, קיבלת מה שרצית. בחודש התשיעי היתחתנתם, הייתם צעירים כל כך, עדיין באוניברסיטה. לא הייתה לכל חתונה גדולה, רק הלכתם לחתום על הטפסים, להיצטלם ואז כשהגעתם הבייתה ציפתה לכם מסיבת הפתעה. כשקיבלתם את התמונות כתבתם מאחורה... את השמות שלכם, את התאריך וגם את השם שלי ובסוגריים כתבתם שמונה חודשים. לדעתי זה היה מצחיק אם בסוף היה יוצא בן ובתמונה כתוב שם של בת. הלידה הייתה קשה מאוד...הרופאים אמורו לך שהיו 30% שאת ואני נמות אבל את לא ניכנעת והינה אני כאן. כשהייתי בת שנתיים עדיין לא גדל לי השיער, הייתי קירחת לגמרי ופחדתם שאני ישאר ככה לתמיד וכל הזמן שהילדים לעגו לי אתם הייתם פה איתי ואמרתם לי שהכל יהיה בסדר ובאמת הכל היה בסדר. היו לי בעיות על הרגליים ואמרו שאני לעולם לא ילך אבל כבר מגיל שנה רצתי כמו משוגעת בבית. עברנו לישראל (מבלרוס) כשהייתי בת שנתיים וחצי ולא היה לנו כסף בכלל. אבא, אתה עבדת כמנקה באיזה משרד ועדיין היה לך זמן ללמוד עיברים כי זאת הייתה הבעיה היחידה...אתה היית התלמיד המצטיין בכל בית הספר ובכלל...אני יודעת שהיה לך שכל למרות שהילדים בגן תמיד אמרו שאתה סתם טיפש וזה למה אתה מנקה. אמא, את עבדת בבית אבות במחלקה הכי נוראה! הלוואי שהייתי יכולה לעשות משהו, הלוואי! שנים עברו...שניכם מצאתם עבודה במחשבים (זה מה שלמדת באוניברסיטה) ומי היה יכול להאמין שרק לפני מספר שנים הינו בשפל המדרגה. עברו 8 שנים מאז שעלינו לישראל וקידמו אותכם בעבודה, הציעו לכם לעבור לדרום אפריקה וככה עשיתם. אני הייתי איתכם, תמיד. עכשיו אנחנו גרים בבית ענק עם בריכה והרבה כסף. אני חייבת לכם הכל! בזמן האחרון (ב4 שנים האחרונות) מאוד קשה לי, אני בדיכאון כל הזמן, אני סגורה בעצמי ולא מדברת עם אף אחד על הבעיות שלי או על מה שאני מרגישה. ואז נסעתי עם החברה הכי טובה שלי לחופשה במרישיוס Mauritius ושם פגשתי את האביר על הסוס הלבן, אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד אבל הוא כל כך רחוק, בגרמניה. הייתי רוצה לפגוש אותו אבל אני לא מדברת איתכם...כמה שאני אוהבת אתכם...אני פשוט לא יכולה. אני מרגישה שאני חייבת לכם כל כך הרבה ואני לא יודעת איך להראות לכם או להחזיר לכם. נתתם לי חיים, נתתם לי אהבה, נתתם לי בית חם ואוהב...זה כל מה שילדה כמוני צריכה אבל מה אתם צריכים? מה אני יכולה לתת לכם? אני מרגישה כל כך לבד בעולם למרות שאכפת לכם ממני כל כך ואני יודעת את זה כי אתם דואגים להזכיר לי את זה כל יום ויום. אתמול רציתי להיתאבד, אבל אני פחדתי לפגוע בכם...אני רוצה לברוח, אבל אני לא יכולה כי אני כבר תקועה פה. הלוואי שאף פעם לא הייתי נולדת ואז הכל היה כל כך פשוט. אני חייבת כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים. מה זה יעזור שאני יחיה? איך אני ישנה את העולם? איך אני ישנה משהו בכלל?! זה עצוב שאף אחד בעולם לא מכיר את ה´אני´ האמיתית, אתם מכירים רק את מה שאני מבחוץ, את מה שאני אוהבת וזה בערך הכל. אני מפחדת ממה שכולם יחשבו עלי, עוד יחשבו שאני סתם איזו פסיכית אנוכית שמקבלת כל מה שהיא רוצה ועוד רוצה למות. דואגים להזכיר לי שאני מכוערת, שאני כלבה ושאני חסרת תועלת, בעיקר אלו מבית הספר. וכמה שאני מנסה להיתעלם הם דואגים להפנים לי את זה. יש כאלו שאומרים לי שאני יפה ומתוקה ומתחשבת אבל אני לא מאמינה לזה. אז זהו, אני אולי האדם הכי לא גזעני בעולם אבל אני גם לא מושלמת...דווקה מאוד רחוק מלהיות מושלמת. אבל אף אחד לא מושלם...גם כן מציק לי שאתם מצפים ממני לכל כך הרבה...בעיקר בבית הספר ואני מנסה! אני פשוט לא מצליחה...אני נישבעת לכם שאני מנסה מאוד! אני לא סיפרתי לכם שיש לי חבר (למרות שאני לא אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את הוא מגרמניה.) אני מתאהבת בקלות אבל אני תמיד מרגישה אם זה אמיתי או לא. אני יודעת מה יקרה אם אני יאבד אות אותו האביר על הסוס הלבן...אני יתאבד וזה ברצינות. נימאס שחושבים שאני סתם מדברת שטויות, אני מדברת מהלב ומההיגיון. זה מעצבן שיש אנשים שאומרים שאני סתם ילדה קטנה ולא ראיתי עולם. אני לא יודעת מה אני יעשה פה בלעדיכם, אני יודעת שאף אחד לא חיי לנצח ואני מפחדת. אני מפחדת שאני יאבד אתכם. אני חייבת לכם הכל. אני אוהבת אותכם כל כך. אבל יש לי רק בקשה אחת...אל תצפו ממני ליותר מידי. באהבה, הבת שלכם. ושוב תודה לכולם על הכל...
