יש לי שאלה:

[Lu Tze]

יש לי שאלה:

אני כותב חובבן של מד"ב ואני רוצה לשמוע ביקורת על כמה מהסיפורים שכתבתי, העניין הוא שאני לא מצליח לסיים לכתוב שום דבר חוץ מכמה שטויות קיטשיות, זה בטח איזה משהו פסיכולוגי... אכפת למישהו אם אני אפרסם פה סיפור ללא סוף? מישהו יקרא את זה?

 

[Yuli Gama]

ברוך הבא!

יש בפורום הזה לא מעט חובבים שמפרסימים סיפורים כידי לללמוד ולהשתפר. סיפורים לא גמורים, זה לא כו נחמד אבל זה גם לא הפורום של האגודה, כלומר אני חושבת שאף אחד לא יהרוג אותך אם תפרסם משהוא כזה כאן, למיטב זיכרוני פורסמו פה כמה וכמה סיפורים ללא סוף. אם הסיפור אינו ארוך מדי (כלומר תוכל להעלות אותו בתור הודעה ולא קובץ אני דיי בטוחה שאנשים יקראו, אם הוא יגיעה כקובץ ההיענות (מניסיון) תהייה מועטה יותר. * אם זה שווה משהו, אני מבטיחה לקרוא באיזה צורה שלא תעלה אותו תמיד נחמד לקרוא פנים חדשות בפורום.

 

[Lu Tze]

תודה על התגובה, אני מפרסם פה

את אחד מהסיפורים שלי, זה מד"ב קומי על חייזר שרואה בני אדם ואדם שרואה חייזרים. העניין הוא שבגלל שהסיפור לא גמור זה לא משנה עד איפה תקראו אז תתחילו (בכל מקרה נראה לי שההתחלה היא החלק הכי טוב) ותקראו עד שתשתעממו. אה, מה שכן כתבתי עדיין לא מושלם. שני מסדרונות ארוכים דמיינו לכם מסדרון ארוך, אבל לא ארוך מדי, כ-53 מטר ולאורכו פזורות דלתות. יש דלת כל 5 מטר (לחובבי החישובים בינכם, אם אתם מחשבים את מספר החדרים, זכרו את עובי הקירות – 8 ס"מ). המסדרון מואר על ידי מנורה אחת שמפיצה אור יום שמשתרעת לכל אורך המסדרון. אדם אחד צועד לאורך המסדרון. הוא הולך באיטיות, זהו מטלון, הפסיכיאטר הראשי של המוסד המרכזי לחולי רוח בחיבור הבין-יבשתי. מטלון היה מיליי זקן שפסי עיניו כבר היו עמוקים ובצבע שחור כמעט. מטלון נכנס לחדר צדדי (כולם חוץ מאחד היו צדדים). מולו היה סורינאם, אדם צעיר, בערך בחמישית הראשונה לחייו, היה לו ראש גדול וגפיים רזות מאוד ועל פניו לא הייתה שום הבעה מכל סוג. הוא צף-עמד בתוך מיכל מלא בחומר שקוף שתפקידו היה לעכב את תגובותיו כדי שהמטפל יוכל להשתלט עליו, דבר זה גם גרם לכך שעל הרופא לדבר באיטיות. סורינאם הביט סביבו בעצבנות ומיצמץ בתכיפות. "מה שלומך היום?, מרגיש טוב?" שאל הרופא. סורינאם הביט לשמאלו, לאחר מכן התכופף לעבר מטלון ואמר "אני.. מרגיש מצויין, אבל ה.. אחר, הוא כאן עכשיו. הוא בדיוק גמר לאכול, ועכשיו הוא שוכב על המיטה שלו – הנה ממש כאן" והוא הצביע לשמאלו מטלון גילגל את עיניו, אבל מאוד מהר, בלי שסורינאם שם לב, או לפחות הגיב על כך. "ואתה עדיין מאמין שה... איך קראת לו, אנוש?" "לא," אמר סורינאם "בן אנוש זה השם של הגזע שלו. לו קוראים שלמה." "בסדר," אמר מטלון "אתה מאמין ש..." הוא היה צריך להתרכז קמעה כדי לבטא את השם "שלמה הוא אמיתי?" סורינאם חשב כמה שניות ואז אמר "ובכן... אני היחיד שרואה ושומע אותו, ואתה ושאר האנשים הנחמדים פה אמרתם לי שהוא לא אמיתי, אז הוא לא אמיתי בשבילך ובשביל כל השאר?" הוא שאל יותר מאשר אמר. "לא," אמר הפסיכיאטר "לא אתה קובע מה אמיתי ומה לא" סורינאם עיווה את פרצופו בחשיבה לכמה שניות "אז מי כן?" מטלון שוב גילגל את עיניו והפעם יותר לאט "אף אחד לא קובע את המציאות, היא פשוט קיימת" "אבל..." "כן?" אמר הרופא בחוסר סבלנות "אבל.. אם אף אחד לא קובע את המציאות אז איך אתה יודע שאני טועה ואתה צודק?" מטלון כבר לא ידע מה לענות. כבר במשך חמש חודשים סורינאם משגע אותו בנוגע למציאות, ולמה הוא חייב לטעות "אני יודע שאני צודק כי אף אחד אחר לא רואה את ה.. שלמה" "אה, אז הרוב מחליט על המציאות?" מטלון חשב לרגע "רוב אסטרונומי" אמר לבסוף. אז השעון של מטלון צילצל. "טוב, אני צריך ללכת, נתראה מחר באותה שעה" הוא אמר במהירות והמשיך ללכת. כעת, אני (הבחור הנחמד שמתקתק על המקלדת) רוצה להבהיר משהו, אני לא יודע מי מחליט על המציאות, או אם יש מציאות, אבל אני כן יודע מי מחליט על המציאות בסיפור וזה אני. ואני אומר שגם מטלון וגם סורינאם צדק. אבל, יש מציאות ויש מציאות אמיתית וסורינאם ראה את הסוג השני. בכל מקרה, דמיינו לכם מסדרון אחר, גם ארוך, אבל לא ארוך מדי (53 מטרים) וגם בו המרווח בין כל דלת היה 5 מטרים ועובי הקירות 14 ס"מ. וגם לאורך מסדרון זה צעד יצור זקן – בן אנוש הפעם – בשם יחזקאל וגם הוא נכנס לחדר צדדי (וגם כאן כולם, חוץ מאחד היו חדרים צדדים) "שלום שלמה" אמר יחזקאל תוך כדי חיוך "שלום, שלום” חיקה אותו אדם גבוהה ושרירי ומעל לכל עצבני, בשם שלמה. "כולם פה כל כך נחמדים וחייכנים עד שבא לי לקפוץ על מישהו ולחנוק אותו!" יחזקאל חייך חיוך עצבני ונסוג לכיוון הדלת. "איך אתה מרגיש?" "אחרי כל התרופות שנתתם לי," אמר שלמה "אני מופתע שמערכת העצבים שלי עדיין פועלת. איך אני אמור להרגיש? ה.. גמד הזה עדיין כאן וגם המטפל שלו, או מה שהוא לא יהיה, ביקר אותו. שמתי לב גם איך המטפל הזה נהג בו, בחוסר סבלנות ובהתנשאות ממש כמוך" יחזקאל נשם עמוקות ואמר "המטפל שלו.. הוא מזכיר לך אותי?" עיניו של שלמה הפכו לחריצי קטנים ומלאי שנאה. הוא ידע לאן זה מוביל. ´והמטופל הזה מזכיר לך אותך?´ ´והחדר שלו מזכיר לך את החדר שלך?´ ´ומה שהוא אכל הבוקר מזכיר לך את ארוחת הבוקר שלך?´ וכך הלאה עד שהוא ישווה את כתב היד של שניהם. "לעזעזל איתך ועם כל המרפאה המקוללת הזאת, סורינאם הוא לא השתקפות שלי! הוא לא ה.." מוחו חיפש את המונח המתאים "אלטר-אגו שלי, והוא לא קשור אלי בשום צורה!" החיוך של יחזקאל עבר מעצבני למוגזם ושוב לעצבני כמה פעמים. "אם אתה אומר" הוא אמר לבסוף "אם אתה אומר.." ויצא מהחדר שלמה הביט בסורינאם ואמר "הייתי רוצה שתלך כבר לעזעזל ותפסיק להטריד אותי!" סורינאם הביט בשלמה ומילמל לעצמו "כן, גם אני..." שלמה קימט את מצחו "נהדר, עכשיו הוא גם עונה לי..." סורינאם פחת את עיניו "אתה יכול לשמוע אותי?" "היי, כן אני יכול לשמוע אותך ואתה עונה לי, יופי אולי עכשיו יהיה לי פחות משעמם כאן" סורינאם לא היה בטוח שהוא רוצה לדבר עם שלמה, שלמה היה קולני, תוקפני ותמיד קילל, אז סורינאם פשוט חייך ונד בראשו. "היי," אמר שלמה "אתה יודע שאתה יכול להציץ מתוך החדר שלי?" זה היה נכון, המיכל של סורינאם היה, אם משווים את המיקום 14 סנטימטר מחוץ לתא של שלמה מאחורי הקיר האחורי. "זה.. נחמד, אה.. שלום שלמה" אמר סורינאם כשלא מצא מילה טובה יותר. אבקש להזכירכם שלראות מישהו בלי היכולת לדבר אליו, או להפך היא חוויה שונה מממש לדבר עם אותו איש (תנסו לדמיין שיחה בינכם לג´יימס בונד) "שמע, איך קוראים לך שוב? אני תמיד שוכח" התחיל שלמה "סורינאם" "טוב, אז שמע סור, אכפת לך אם אקרא לך ככה?" שאל "טוב," אמר בלי שקיבל תשובה. "אז, סור, אולי תציץ מחוץ לקופסאת השימורים הזאת?" סורינאם, שכבר היה צריך להתרכז כדי להבין את שלמה, שלא רק שדיבר מהר ובצורה ססגונית, הוא גם היה צריך לפצות על השפעת המיכל-המעכב. "מה אמרת?" שאל לבסוף כלא הצליח להבין את הבקשה. "אמרתי, מה דעתך על לומר לי מה קורה בחוץ?" חזר שלמה באיטיות. סורינאם מחץ את ראשו אל זכוכית המיכל שלו וניסה להתרכז. מהצד השני הוא ראה אדם שוכב על המיטה שלו. הוא היה מוזנח ולא מטופח (לא מטופח = מוזנח. יופי, כתבתי את אותו הדבר פעמיים). הוא בהה בקיר שהיה מכוסה בכתב יד שהתחיל כמסודר, לאחר כמה פסקאות התדרדר ואז עבר שוב למסודר. סורינאם חשב, ובצדק, שהכותב התחיל לכתוב ואז הפסיק אחרי כ-20 סמ"ר ואז המשיך שוב. סורינאם גם ראה הרבה טקסט מחוק ומשוכתב. בדיקה מדוקדקת יותר של החדר גילתה ערימה של עפרונות וערימה יותר גדולה של עפרונות שבורים וגם כמה דפים שלא כתוב עליהם כלום. הכותב הסתכל בקיר וסורינאם עקב אחר מבטו והגיע למה שנראה כהתחלה. הוא התחיל לקרוא ´דמיינו לכם מסדרון ארוך, אבל לא ארוך מדי...´ הוא קרא עוד כמה שורות והשתעמם מסגנון הכתיבה. אז הכותב המשיך במלאכתו. הוא כתב: ´סורינאם בהה בחדר הזר עוד כמה שניות וחזר לחדר של שלמה. "נו? אז מה ראית שם? הא?" הוא שאל כשהוא מצפה לתשובה בנוסח ´ראיתי את ארון הברית´ או ´היומן הסודי של אדולף היטלר´, לכן לסורינאם היה לא לנוח לומר "רק עוד מטופל. הוא.. כתב על הקירות" אמר סורינאם כשהוא מנסה להיות נחמד ואינפורמטיבי. אז הקשר בין שני האנשים ניתק והכביש הפך לחד-סיטרי. שלמה לא יכל לשמוע את סורינאם. דבר שלא הפריע לו לדבר. "סור? סור, אתה שם? טוב, אני מניח שהתנתקנו אבל אל תדאג אני יודע שאתה יכול לשמוע אותי, אחרת איך ידעת את השם שלי? מילא, אז אני פשוט אעביר את הזמן שלי בלדבר איתך ואז כשאתה תוכל לשמוע אותי תעשה את ההפך. בכל מקרה, כמו שאתה יודע, אני שלמה ואני חייתי בתל אביב לפני שהגעתי לפה שזו עיר מאוד גדולה וחשובה בישראל ואני עבדתי בתיקון מכשירי חשמל ביתיים, אתה יודע" שלמה נזכר שסורינאם הוא מיקום אחר "או שאתה לא יודע, מקררים, מיקרוגלים, טלוויזיות וכל אלה...." אחרי כמה שניות של הקשבה סורינאם הלך לישון.

 

[Yuli Gama]

אבל הוא כן שלם!

אני לא יודעת מה בשבילך שלם אבל אני חושבת שהסיפור הזה שלם כמה שהוא אמור להיות. אהבתי את הרעיון, חיזר שרואה אשם שרואה חיזר ועוד הזיות של מטופל אחר המשתלבות פנימה ההערות שלך בגוף הסיפור הן מכוונות או שפשוט השארתה אותם בפנים?(איך שלא יהיה הן בהחלט משתלבות) שיש מעט לא בהירות בקטע שבו החיזר רואה את המטופל האחר כותב את הסיפור על הקיר (מצד שני יתכן שחוסר הבהירות נובע מהצורה שהסיפור נידחס בהודעה לפיסקה בודדה) ניטפוק : *במשפט "...אז הקשר בין שני האנשים ניתק והכביש הפך לחד-סיטרי" לפחות אחד מהם הוא לא אנושי. * אם המטופל השלישי רושם את הדברים על הקיר איך זה שהמטפל לא רואה אותם?

 

[Lu Tze]

לט חשבתי על זה ככה

בעצם חתכתי כמה פסקאות כדי שזה יכנס להודעה. ההערות בגוף הסיפור הן מכוונות הבחלט וזה בעצם סיגנון הכתיבה שלי (אני סתם אוהב לדבר) מי אמר שהמטפל לא רואה אותם? למה אסור למטפל לראות? אה, והזה שכותב על הקיר הוא בעצם מעיין פרודיה עצמית ולכן זה נראה מוזר לא הבנתי את הבעיה עם הכביש החד סיטרי וכמובן תודה על התגובה לשאר משתתפי הפורום: נו תגיבו! איך אתם יכולים ליצירה גאונית/פסולת (הקיפו את הנכון) להיות כאן בלי להגיב עליה?!?

 

[Lu Tze]

תגיבו... בבקשה?

אומנם תגובה של אדם אחד זה נחמד אבל בחייכם, זה פעם ראשונה שאני נותן למישהו שאני לא שותף לגנים שלו או לאחד מהחברים שלי לקרוא משהו שכתבתי. אה, אין לי בעיה עם ביקורת קטלנית אז אל תפחדו להליב אותי או משהו...

 

[Yuli Gama]

סבלנות תן לאנשים קצת זמן

 

[עוץליגוץלי]

הרעיון טוב, אבל

יש כמה "הסתעפויות" מיותרות ("נכנסת לחדר צדדי .. כל החדרים פרט לאחד היו צדדיים" - מבקש או התיחסות בהמשך לאותו חדר לא צדדי, או השמטה) הספור בהחלט נראה כעשוי וגמור. (בספור קצר אין מגבלה של טרגדיה - מותר להשאיר את הגבורים בחיים).