יש לי שאלה...
אולי תוכלו לעזור לי. בחודש ומשהו האחרון אני מוצא את עצמי במצב של תחושה חיובית כלשהי, תחושה שהיא חד-צדדית לחלוטין בקשר בו אני נמצא. שבועיים-שלושה עברו מאז שקלטתי שאני חש את אותה תחושה נפלאה (הבאה לידי ביטוי בדפיקות בלתי-פוסקות בלב, רעד בעורק-הצוואר, פרפרים בבטן והרבה תחושות בלתי-פוסקות עמוק בראש) - ועד שהחלטתי לספר לפרטנרית שלי מה אני חש כלפיה. היא הגיבה בצורה חיובית. אני משער שזה נוח וטוב לה שיש מישהו שאוהב אותה. העניין הוא שלעיתים קרובות אנחנו נקלעים למיני-מהמורה בקשר שלנו, ואז, למרות שאני יודע שהעניין יסתדר בתוך כמה שעות, אני פשוט לא מצליח לתפקד. היא לא יוצאת לי מהראש, אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא בסדר (למרות שמה לעשות, ברוב המקרים זאת לא אשמתי), כואב לי הראש מאוד, הגוף שלי רועד. כשזה קורה לי לקראת הלילה, אני לא מצליח לישון. מיותר לציין שלמחרת אני מתחיל את היום עם מיגרנות לא-נורמליות. מילא "מהמורות"; לפעמים קורים מצבים שהיא לא מדברת איתי יום שלם, ואז, למרות שאני יודע שהכל בסדר ביננו, עדיין אני חש את אותן התחושות. תחושות שנפתרות בן-רגע בשניה שהיא שולחת לי SMS או מתקשרת ומדברת איתי. (ואני ממש לא מגזים! SMS קטן וחמוד ממנה מעלים לחלוטין את המצב שהזכרתי) אני לא יודע מאיפה זה נובע; אני ממש לא סבור שהיא רוצה לזרוק אותי, כך שלא מדובר בחוסר בטחון-עצמי שלי כלפיה. אני די משוכנע שהיא רוצה להיות איתי. ואני גם לא בטוח שהחד-צדדיות של הקשר גורמת לי לחוש כפי שאני חש. אלא פשוט געגועים אליה ו- Over אהבה. ביום חמישי בערב דיברנו וקצת רבנו, ביום שישי לא דיברנו בכלל. היא אפילו לא טרחה לשלוח לי SMS של "שבת שלום". בטח הייתה עסוקה או משהו כזה. כל השבת לא תפקדתי. ביום שישי בערב פשוט לא יכולתי להירדם (!!!). אתם צריכים להבין, אני שומר שבת: בשבילי לא לישון בשישי-בערב זה להיות בחושך מוחלט לילה שלם ולדפוק את הראש בקיר, עד שיש תפילה בשעה שמונה בבוקר ומתחיל יום שבת. יום שבו אני גם לא מתפקד, מבלי לחשוב עליה. מבלי לחכות שאנחנו נדבר, שאנחנו ניפגש, נתחבק. במוצאי שבת פתחתי את הטלפון, שם חיכתה לי הודעה בנוסח: "שבוע טוב בובה... נדבר כבר בהמשך השבוע!". ובכן, מה זה אמור להביע? למה לא לכתוב לי הודעה קצת יותר חמודה? למה לא לגרום לי להרגיש יותר טוב? כפי שהיה בראשית הקשר שלנו? אני מנסה שלא להאשים אותה בכך שבזמן האחרון אנחנו נפגשים מעט יחסית, למרות שאנחנו גרים קרוב. ושהיא מעדיפה לפגוש את ידידיה השונים על-פניי. אבל הגעגוע אוכל אותי מבפנים.
אחרי כל פעם שאני מעיר לה על זה, אני מרגיש רע עם עצמי: למה אמרתי לה את זה? למה לגרום לה להרגיש רע עם עצמה? (למרות שאני סבור שהיא לא חשה רע עם עצמה אחרי דבריי) למה היא לא נותנת לי לאהוב אותה?
למה אני חש את התחושות הללו? ואיך אני יוצא מהם?
(אשמח אם הודעה זאת תשאר בפורום "תמיכת המנהלים" ולא תועבר לבחורה עליה אני מדבר)
אולי תוכלו לעזור לי. בחודש ומשהו האחרון אני מוצא את עצמי במצב של תחושה חיובית כלשהי, תחושה שהיא חד-צדדית לחלוטין בקשר בו אני נמצא. שבועיים-שלושה עברו מאז שקלטתי שאני חש את אותה תחושה נפלאה (הבאה לידי ביטוי בדפיקות בלתי-פוסקות בלב, רעד בעורק-הצוואר, פרפרים בבטן והרבה תחושות בלתי-פוסקות עמוק בראש) - ועד שהחלטתי לספר לפרטנרית שלי מה אני חש כלפיה. היא הגיבה בצורה חיובית. אני משער שזה נוח וטוב לה שיש מישהו שאוהב אותה. העניין הוא שלעיתים קרובות אנחנו נקלעים למיני-מהמורה בקשר שלנו, ואז, למרות שאני יודע שהעניין יסתדר בתוך כמה שעות, אני פשוט לא מצליח לתפקד. היא לא יוצאת לי מהראש, אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא בסדר (למרות שמה לעשות, ברוב המקרים זאת לא אשמתי), כואב לי הראש מאוד, הגוף שלי רועד. כשזה קורה לי לקראת הלילה, אני לא מצליח לישון. מיותר לציין שלמחרת אני מתחיל את היום עם מיגרנות לא-נורמליות. מילא "מהמורות"; לפעמים קורים מצבים שהיא לא מדברת איתי יום שלם, ואז, למרות שאני יודע שהכל בסדר ביננו, עדיין אני חש את אותן התחושות. תחושות שנפתרות בן-רגע בשניה שהיא שולחת לי SMS או מתקשרת ומדברת איתי. (ואני ממש לא מגזים! SMS קטן וחמוד ממנה מעלים לחלוטין את המצב שהזכרתי) אני לא יודע מאיפה זה נובע; אני ממש לא סבור שהיא רוצה לזרוק אותי, כך שלא מדובר בחוסר בטחון-עצמי שלי כלפיה. אני די משוכנע שהיא רוצה להיות איתי. ואני גם לא בטוח שהחד-צדדיות של הקשר גורמת לי לחוש כפי שאני חש. אלא פשוט געגועים אליה ו- Over אהבה. ביום חמישי בערב דיברנו וקצת רבנו, ביום שישי לא דיברנו בכלל. היא אפילו לא טרחה לשלוח לי SMS של "שבת שלום". בטח הייתה עסוקה או משהו כזה. כל השבת לא תפקדתי. ביום שישי בערב פשוט לא יכולתי להירדם (!!!). אתם צריכים להבין, אני שומר שבת: בשבילי לא לישון בשישי-בערב זה להיות בחושך מוחלט לילה שלם ולדפוק את הראש בקיר, עד שיש תפילה בשעה שמונה בבוקר ומתחיל יום שבת. יום שבו אני גם לא מתפקד, מבלי לחשוב עליה. מבלי לחכות שאנחנו נדבר, שאנחנו ניפגש, נתחבק. במוצאי שבת פתחתי את הטלפון, שם חיכתה לי הודעה בנוסח: "שבוע טוב בובה... נדבר כבר בהמשך השבוע!". ובכן, מה זה אמור להביע? למה לא לכתוב לי הודעה קצת יותר חמודה? למה לא לגרום לי להרגיש יותר טוב? כפי שהיה בראשית הקשר שלנו? אני מנסה שלא להאשים אותה בכך שבזמן האחרון אנחנו נפגשים מעט יחסית, למרות שאנחנו גרים קרוב. ושהיא מעדיפה לפגוש את ידידיה השונים על-פניי. אבל הגעגוע אוכל אותי מבפנים.
