אלומת האור
New member
יש מצב שלא יאשרו לי את הניתוח
למרות שה-BMI שלי הוא 46+ ויש לי מגוון בעיות בריאותיות שאני מוכנה לחלק לכל מי שיש לו BMI גבולי לניתוח, הפסיכיאטרית נוטה שלא לאשר. אני לא סתם שמנה, יש לי הפרעת אכילה כפייתית נוראית, שכבר הייתי מאושפזת לפני כמה שנים בגללה במחלקה להפרעות אכילה, שרק הרעה את מצבי.
הבעיה היא שאין לי תמיכה כלל (וצריך תמיכה כדי לעבור את הניתוח), ושיש לי נטייה לפגיעה עצמית. הרופאה סיפרה לי שהיה לה פציינט שתקע לעצמו בולמוס אחרי הניתוח וזה עשה לו חסימת מעיים או משהו כזה, והצטרך ניתוח נוסף כדי לפתוח את זה. היא שאלה גם אם יש משהו שאני לא עושה היום בגלל שאני שמנה ושאני רוצה לעשות אותו כשאהיה רזה, ואין הכוונה למשהו בריאותי כמו להתכופף, ללכת, לנשום, אלא יותר בקטע של זוגיות, טיולים, קטע חברתי, בגדים. לקחתי שבוע לחשוב על זה, והתשובה שלי הייתה שלילית. כל מה שמעניין אותי זה האספקט הרפואי (וגם שיפסיקו המבטים מלאי הבוז והשטנה ברחוב ובעיקר באוטובוסים). הייתי רוצה להיפטר מדום נשימה בשינה, מכולסטרול, מהסוכרת, ועוד שלל מחלות בלתי נסבלות. ויתרתי על זוגיות, על משפחה, על ילדים. בגדים יפים יש לי גם ככה (מובן שהייתי שמחה שיהיו לי עוד אופציות לרכישת בגדים, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לניתוח), וקשה לי להאמין שכשארזה יהיו לי פתאום חברות וחברים. היו לי בני זוג גם כשמנה (אם כי כשהיו לי בני זוג הייתי בעלת עודף משקל רציני, אך לא כמו היום). טיולים כבר השלמתי שלא יהיו לי בכל מקרה (אני בקושי יכולה ללכת, בקושי יכולה לנשום, ועוד בעיה שלא אפרט כאן). בקיצור - הסיבה היחידה היא שיפור הבריאות. במובן מסוים אפילו נוח לי במשמניי מסיבה פסיכולוגית (פסיכולוגיה בגרוש, ועדיין). אז הרופאה פוחדת מה יהיה כשאהיה בלי הבולמוסים, איך אתנחם במשהו, שלא אתמכר למשהו אחר מסוכן יותר, ושלא אעשה בולמוס ואתקע לעצמי משהו שם בטעות.
אם לא אעשה את הניתוח הגוף שלי לא יעמוד בזה עוד הרבה זמן. המצב שלי מזעזע. כל יום נוספת לי מחלה חדשה, תרופות חדשות, הגברת מינונים של תרופות קיימות. אני לא מסוגלת לאכול כמו בן אדם נורמלי. לא יכולה. אוכל זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, הכי מרגש והכי מנחם. אבל אני משלמת מחיר כבד מאוד עבור ההתמכרות שלי ועדיין לא מצליחה להפסיק.
אני לא יודעת מה לעשות.
למרות שה-BMI שלי הוא 46+ ויש לי מגוון בעיות בריאותיות שאני מוכנה לחלק לכל מי שיש לו BMI גבולי לניתוח, הפסיכיאטרית נוטה שלא לאשר. אני לא סתם שמנה, יש לי הפרעת אכילה כפייתית נוראית, שכבר הייתי מאושפזת לפני כמה שנים בגללה במחלקה להפרעות אכילה, שרק הרעה את מצבי.
הבעיה היא שאין לי תמיכה כלל (וצריך תמיכה כדי לעבור את הניתוח), ושיש לי נטייה לפגיעה עצמית. הרופאה סיפרה לי שהיה לה פציינט שתקע לעצמו בולמוס אחרי הניתוח וזה עשה לו חסימת מעיים או משהו כזה, והצטרך ניתוח נוסף כדי לפתוח את זה. היא שאלה גם אם יש משהו שאני לא עושה היום בגלל שאני שמנה ושאני רוצה לעשות אותו כשאהיה רזה, ואין הכוונה למשהו בריאותי כמו להתכופף, ללכת, לנשום, אלא יותר בקטע של זוגיות, טיולים, קטע חברתי, בגדים. לקחתי שבוע לחשוב על זה, והתשובה שלי הייתה שלילית. כל מה שמעניין אותי זה האספקט הרפואי (וגם שיפסיקו המבטים מלאי הבוז והשטנה ברחוב ובעיקר באוטובוסים). הייתי רוצה להיפטר מדום נשימה בשינה, מכולסטרול, מהסוכרת, ועוד שלל מחלות בלתי נסבלות. ויתרתי על זוגיות, על משפחה, על ילדים. בגדים יפים יש לי גם ככה (מובן שהייתי שמחה שיהיו לי עוד אופציות לרכישת בגדים, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לניתוח), וקשה לי להאמין שכשארזה יהיו לי פתאום חברות וחברים. היו לי בני זוג גם כשמנה (אם כי כשהיו לי בני זוג הייתי בעלת עודף משקל רציני, אך לא כמו היום). טיולים כבר השלמתי שלא יהיו לי בכל מקרה (אני בקושי יכולה ללכת, בקושי יכולה לנשום, ועוד בעיה שלא אפרט כאן). בקיצור - הסיבה היחידה היא שיפור הבריאות. במובן מסוים אפילו נוח לי במשמניי מסיבה פסיכולוגית (פסיכולוגיה בגרוש, ועדיין). אז הרופאה פוחדת מה יהיה כשאהיה בלי הבולמוסים, איך אתנחם במשהו, שלא אתמכר למשהו אחר מסוכן יותר, ושלא אעשה בולמוס ואתקע לעצמי משהו שם בטעות.
אם לא אעשה את הניתוח הגוף שלי לא יעמוד בזה עוד הרבה זמן. המצב שלי מזעזע. כל יום נוספת לי מחלה חדשה, תרופות חדשות, הגברת מינונים של תרופות קיימות. אני לא מסוגלת לאכול כמו בן אדם נורמלי. לא יכולה. אוכל זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, הכי מרגש והכי מנחם. אבל אני משלמת מחיר כבד מאוד עבור ההתמכרות שלי ועדיין לא מצליחה להפסיק.
אני לא יודעת מה לעשות.
