יש עוד התחלות חדשות
לפני שלושה חודשים נכנסה סוף סוף הפרישה שלי לתוקף. בפועל, הפסקתי כמעט לגמרי לעבוד לפני חודשיים. מרגע שחתמתי על פרישה מוקדמת, הרגשתי שאני לא יכול לראות או לסבול עוד אף מנהל, כפיף או לקוח אחד. שאלו אותי כמה פעמים בעבר, "מה הדבר הראשון שתעשה אחרי הפרישה?" בתחילה, בעבר הרחוק, הייתי עונה שאסע להודו, לתעות בדרכים ולחפש אשראם ולשבת בו עם עצמי ולהרהר ולהתאפס חזרה. ממש ערב הפרישה כבר עניתי שאסע לנגב, לתעות בדרכים ולחפש ולשבת ולהרהר וכו'. למותר להגיד שלא נסעתי להודו. וגם לא לנגב. למעשה, גם ללכת למרכז העיר ולשבת עם עיתון בבית קפה הלכתי רק פעמיים. אפילו לרדת למכולת לקנות חלב טרי וקוטג' הוא דבר שאני צריך לדחוף אליו את עצמי. שאלתי את עצמי אם אני נמצא בדיכאון. אני לא. סתם אין לי חשק לעשות שום דבר. תחושת האופוריה האדירה של הימים הראשונים עברה לי כבר, ואולי כעת אני בזמן שבו ההתחלה החדשה פוגשת במציאות. ואולי זה רק שלב זמני, וזה יעבור מעצמו.
לפני שלושה חודשים נכנסה סוף סוף הפרישה שלי לתוקף. בפועל, הפסקתי כמעט לגמרי לעבוד לפני חודשיים. מרגע שחתמתי על פרישה מוקדמת, הרגשתי שאני לא יכול לראות או לסבול עוד אף מנהל, כפיף או לקוח אחד. שאלו אותי כמה פעמים בעבר, "מה הדבר הראשון שתעשה אחרי הפרישה?" בתחילה, בעבר הרחוק, הייתי עונה שאסע להודו, לתעות בדרכים ולחפש אשראם ולשבת בו עם עצמי ולהרהר ולהתאפס חזרה. ממש ערב הפרישה כבר עניתי שאסע לנגב, לתעות בדרכים ולחפש ולשבת ולהרהר וכו'. למותר להגיד שלא נסעתי להודו. וגם לא לנגב. למעשה, גם ללכת למרכז העיר ולשבת עם עיתון בבית קפה הלכתי רק פעמיים. אפילו לרדת למכולת לקנות חלב טרי וקוטג' הוא דבר שאני צריך לדחוף אליו את עצמי. שאלתי את עצמי אם אני נמצא בדיכאון. אני לא. סתם אין לי חשק לעשות שום דבר. תחושת האופוריה האדירה של הימים הראשונים עברה לי כבר, ואולי כעת אני בזמן שבו ההתחלה החדשה פוגשת במציאות. ואולי זה רק שלב זמני, וזה יעבור מעצמו.
