הנה משהו שכתבתי פעם
על Thin Lizzy ואני אפילו לא זוכר איפה זה היה (סביר להניח שכאן, אדת רוק, לא???) האזנה לשיריה של הלהקה האירית הזאת, במיוחד כשהמאזין גדל אל עולם הרוק של שנות ה 80 וה 90, מיד מעוררת את התחושה של הצעירים שהם כבר היו שם קודם. כלומר, U2, ועוד כמה אירים (אולי אפילו חברתו הקרחת של יוהאנס פאולוס ה II). ליזי הרזה, עם סולנה העוצמתי Phill lynott והגיטריסטים שבאו והלכו (ביניהם שמור מקום של כבוד לאחד מגדולי הפרפורמרים של עולם הבלוז-רוק והפיוז'ן= Gary Moore) הניחו את הייסוד למהפכה האירית של שנות השמונים. הלהקה הזו, שדפקה היטב באוזן בשנות השבעים, יצרה שילוב מעניין בין בלוז-רוק מבית המדרש של Ten Years after, הארד-רוק מבית הספר של Black-Sabath וגלאם-רוק, מיומניהן של T Rex, Roxy music ועוד, עם קורטוב רוק-נ-רול פופי שאפיין להקות כמו Status Quo. מעל הכל ניצב לינוט עם הבאס הענק, הקול העמוק, שגרר את המילים הרבה מעבר לשורות שהמקצב הותיר להן ונתן תחושה שהוא נושא דרשה והלהקה מנגנת ברקע. Thin Lizzy לא הגיעו אף פעם לקרסולי ההצלחה של ענקיות הרוק האיצטדיוני של שנות השבעים, לא יצרו אף יצירה יוצאת דופן שתציב אותם בהיכל התהילה של הרוק הקלאסי, אבל הם יכולים להחשב בהחלט כאבותיו הלגיטימיים של הרוק האירי המצליח (והפחות מוצלח, לטעמי) של שנות השמונים. יקי