פ י ט ר פן
New member
כאילו יומולדת ../images/Emo4.gif
אני בן שש עשרה. כבר יש לי קצת שיער בבית השחי. מתנשף. משעין את האופניים על קיר הכניסה לבית ונכנס מזיע לחדר המדרגות ומדלג אותן שתיים שתיים כשידי הימנית מלטפת את המעקה. לוחץ בחופזה על הפעמון, ממתין, נו.... שומע את צעדיה הכבדים מתקרבים לדלת. הדלת נפתחת והיא מביטה בי מחייכת , אומרת לי את ה"אהלן" הזה ושואלת את צמד השאלות הקבועות:"אתה רעב ? בא לך להפסיד אצלי קצת בשש בש?" כן כן סבתא, אני רעב. איפה סבא ? הוא למטה מכין מסגרת לתמונה החדשה שלי ... בוא, תאכל, יש בורשט שסבא הכין ויש קציצות וגם חלה מצויינת טרייה . מממ... איזה כיפ. אז בטח שישבתי לאכול. אוי אני מתחייך לי ,הנה סבא נכנס. עם מסור ביד ימין, ששריריה מסורגים ווריד עבה שוזף דם, חוצה אותה לאורכה מהכתף העגולה והאימתנית של סבא בואכה מרפקו המחוספס כשמסגרת נתונה בכף ידו השמאלית וחיוך עם פנים יפות יפות שרק לסבא שלי יש. נו, איך הבורשט ? אה? איך , תגיד ת'אמת פיטרק'ה , איך ? עוד כף מוגשת אל פי וסבא מסתכל עלי בפנים מתוחות משהו מהולות בחיוך עם איזו ציפיה ..."נו...?" מביטות בי עיניים ירוקות - אפורות חמות חמות. "מצוין סבא, משהו משהו,כמו תמיד, באמת משהו משהו". "...תטבול, תטבול עם החלה" וממשיך ללוות אותי במבט מעריץ ונהנה. אלוהים כמה הנאה הוא מפיק מלהביט בי אוכל, אני חושב לעצמי. ואני כמו שעשיתע במשך מאות שעות קודם לכן, מביט בסבא שלי הנערץ. מביט בידיים שלו , ידי הזהב האלו שחצי מהגנים האחראיים להן עברו לאבא שלי. מביט ביד שכל כך הערצתי. יד שרירית, חלקה ויפה. יד חזקה שקצות אצבעותיה גרמיות וקשות וציפורניה סדוקות משל היו דבק מגע שנתייבש שנים באויר החם, ושברור היה לי אז, שטרקטור לא יוכל להוציא את המסור ממנה אם סבא לא ירצה. יד מסוקסת שיודעת גם לדגדג לי את הברך תוך כדי נהיגה. יד שליטפה את שיער ראשי הארוך , שהפכה כל כך הרבה דפי ספר ושהריצה שופינים ומָקצוּע על לוחות עץ, שלפתה במשך שנים ארוכות הגאים רבים של אוטובוס "דן" ושאחזה בי כל כך הרבה פעמים והניפה אותי באויר. "אני נכנס קצת למיטה" הוא מדווח אחרי מיקלחת וקורץ אלי בצעד תימני האיש הזה שהיגע ארצה בגיל 8 מרוסיה. הורדתי את הצלחת מהשולחן וסבתא הזמינה אותי לבוא להפסיד בשש בש. ישבנו שנינו בסלון , פתחנו את הלוח והתחלנו לשחק. סבתא מביטה בי במבט נוקב, "תחליט פיטי איך אתה רוצה, להפסיד ברגיל או במָארס..." אני כולה בן 16 לא מוריד את העיניים מהלוח לשניה. אני יודע שאולי היא תבלף הקוסמת. היא תזיז איזה חייל או שניים אם רק לא אסתכל. כי היא, לא כמו סבא, היא כבר בעצמה דור שביעי פה בכנען ואי אפשר עליה. "סבתא, אני חייב להשתין, שלא תיגעי במשחק...". "אני???????" היא מיתממת ? "אני הזזתי פעם חייל בלוח"? בזהירות הרמתי את הלוח ולקחתי אותו איתי לשרותים כשצמד קוביות קטנות עם ריח הידיים של סבתא עומדות עליו. "אתה לא מתבייש"? היא שאלה "........... לא" עניתי מחייך, "טת לימדת אותי לא להתבייש לעשות את מה שראוי..." והלכתי. ההמשך היה כרגיל. ניצחתי פעם ואחר כך היא ניצחה פעמיים וגמרנו לשחק. ואז הלכה לה סבתא לחדר העבודה איפה שהצבעים מונחים, מכונת התפירה ולוחות הקנבס והראתה לי את הציור החדש הגמור (היום הוא תלוי אצלי בסלון). "זו הכינרת" הסבירה. תמונה כל כך יפה. כינרת כל כך קטנה שיכולתי למלא בקלות בדמעות ששפכתי מאז. וככה, בלי לשים לב נרדמתי על הספה בסלון של סבא וסבתא. אחר כך סבא קם ואמר לי, בוא כבר נהיה חושך. בוא נכניס את האופניים לאוטו ואקח אותך הביתה. נכנסנו לאופל רקורד , סבא נוהג ואני מחליף לו בכאילו את ההילוכים. ליד גן העליה בגבעתיים נשלחה ידו אוטומאטית לעבר בירכי ובאחיזת אגודל והאצבע האמצעית הוא הצליח כמו תמיד להגיע אל העצב שמקפיץ את הברך ואני התגלגלתי מצחוק והתלוננתי וכשלא יכולתי עוד להתאפק ומיתרי קולי רועדים מצחוק צווחתי - "דיייי סבבבבא"..... וכשחזר הביתה, נכנס לו למיטה כי לא כל כך הרגיש טוב. ופתאום קרא לסבתא וזעק רק את שמה ולא יותר. פעם אחת. בספק קריאה ספק צעקה:"מ-ר-י-י-י-י-י-ם"... וסבתא חשה למיטתו והוא שכב שם בשקט. סגרו לו את השלטר. כיבו לי את הסבא שלי. נגמר לי הסבא. סבָּאָבָּא. ועכשיו אני מול המחשב, עם עיניים ולחיים לחות , המסך מטושטש ואני נורא מתגעגע גם לאבא וגם לאבא של אבא. ובחיי, שכה אחיה שאני עדיין חולם עליו לפעמים (וגם על סבתא). ועכשיו לא רק שאין לי לא את סבתא ולא את סבא אז גם אין לי את אבא. כלומר יש לי , אבל הוא כבר לא כל כך פעיל כמו פעם ולא כ"כ יפה כמו פעם ולא כ"כ חזק כמו פעם וממש לא כ"כ זקוף וגם לא כל כך חי ואני כבר לא כ"כ שמח כמו פעם ונורא עצוב לי להגיד לכם, אבל כנראה שכבר בכלל אני כנראה אף פעם לא אהיה יותר "כמו פעם". נשארו לי כנראה עוד כמה עשרות שנים של שיקום. אז ביי בנתיים. אני הולך להשתקם קצת עם הבנות בארוחת ערב. מממ... מוּסקה בשבילי והן רוצות ספגטי. שיהיה.
אני בן שש עשרה. כבר יש לי קצת שיער בבית השחי. מתנשף. משעין את האופניים על קיר הכניסה לבית ונכנס מזיע לחדר המדרגות ומדלג אותן שתיים שתיים כשידי הימנית מלטפת את המעקה. לוחץ בחופזה על הפעמון, ממתין, נו.... שומע את צעדיה הכבדים מתקרבים לדלת. הדלת נפתחת והיא מביטה בי מחייכת , אומרת לי את ה"אהלן" הזה ושואלת את צמד השאלות הקבועות:"אתה רעב ? בא לך להפסיד אצלי קצת בשש בש?" כן כן סבתא, אני רעב. איפה סבא ? הוא למטה מכין מסגרת לתמונה החדשה שלי ... בוא, תאכל, יש בורשט שסבא הכין ויש קציצות וגם חלה מצויינת טרייה . מממ... איזה כיפ. אז בטח שישבתי לאכול. אוי אני מתחייך לי ,הנה סבא נכנס. עם מסור ביד ימין, ששריריה מסורגים ווריד עבה שוזף דם, חוצה אותה לאורכה מהכתף העגולה והאימתנית של סבא בואכה מרפקו המחוספס כשמסגרת נתונה בכף ידו השמאלית וחיוך עם פנים יפות יפות שרק לסבא שלי יש. נו, איך הבורשט ? אה? איך , תגיד ת'אמת פיטרק'ה , איך ? עוד כף מוגשת אל פי וסבא מסתכל עלי בפנים מתוחות משהו מהולות בחיוך עם איזו ציפיה ..."נו...?" מביטות בי עיניים ירוקות - אפורות חמות חמות. "מצוין סבא, משהו משהו,כמו תמיד, באמת משהו משהו". "...תטבול, תטבול עם החלה" וממשיך ללוות אותי במבט מעריץ ונהנה. אלוהים כמה הנאה הוא מפיק מלהביט בי אוכל, אני חושב לעצמי. ואני כמו שעשיתע במשך מאות שעות קודם לכן, מביט בסבא שלי הנערץ. מביט בידיים שלו , ידי הזהב האלו שחצי מהגנים האחראיים להן עברו לאבא שלי. מביט ביד שכל כך הערצתי. יד שרירית, חלקה ויפה. יד חזקה שקצות אצבעותיה גרמיות וקשות וציפורניה סדוקות משל היו דבק מגע שנתייבש שנים באויר החם, ושברור היה לי אז, שטרקטור לא יוכל להוציא את המסור ממנה אם סבא לא ירצה. יד מסוקסת שיודעת גם לדגדג לי את הברך תוך כדי נהיגה. יד שליטפה את שיער ראשי הארוך , שהפכה כל כך הרבה דפי ספר ושהריצה שופינים ומָקצוּע על לוחות עץ, שלפתה במשך שנים ארוכות הגאים רבים של אוטובוס "דן" ושאחזה בי כל כך הרבה פעמים והניפה אותי באויר. "אני נכנס קצת למיטה" הוא מדווח אחרי מיקלחת וקורץ אלי בצעד תימני האיש הזה שהיגע ארצה בגיל 8 מרוסיה. הורדתי את הצלחת מהשולחן וסבתא הזמינה אותי לבוא להפסיד בשש בש. ישבנו שנינו בסלון , פתחנו את הלוח והתחלנו לשחק. סבתא מביטה בי במבט נוקב, "תחליט פיטי איך אתה רוצה, להפסיד ברגיל או במָארס..." אני כולה בן 16 לא מוריד את העיניים מהלוח לשניה. אני יודע שאולי היא תבלף הקוסמת. היא תזיז איזה חייל או שניים אם רק לא אסתכל. כי היא, לא כמו סבא, היא כבר בעצמה דור שביעי פה בכנען ואי אפשר עליה. "סבתא, אני חייב להשתין, שלא תיגעי במשחק...". "אני???????" היא מיתממת ? "אני הזזתי פעם חייל בלוח"? בזהירות הרמתי את הלוח ולקחתי אותו איתי לשרותים כשצמד קוביות קטנות עם ריח הידיים של סבתא עומדות עליו. "אתה לא מתבייש"? היא שאלה "........... לא" עניתי מחייך, "טת לימדת אותי לא להתבייש לעשות את מה שראוי..." והלכתי. ההמשך היה כרגיל. ניצחתי פעם ואחר כך היא ניצחה פעמיים וגמרנו לשחק. ואז הלכה לה סבתא לחדר העבודה איפה שהצבעים מונחים, מכונת התפירה ולוחות הקנבס והראתה לי את הציור החדש הגמור (היום הוא תלוי אצלי בסלון). "זו הכינרת" הסבירה. תמונה כל כך יפה. כינרת כל כך קטנה שיכולתי למלא בקלות בדמעות ששפכתי מאז. וככה, בלי לשים לב נרדמתי על הספה בסלון של סבא וסבתא. אחר כך סבא קם ואמר לי, בוא כבר נהיה חושך. בוא נכניס את האופניים לאוטו ואקח אותך הביתה. נכנסנו לאופל רקורד , סבא נוהג ואני מחליף לו בכאילו את ההילוכים. ליד גן העליה בגבעתיים נשלחה ידו אוטומאטית לעבר בירכי ובאחיזת אגודל והאצבע האמצעית הוא הצליח כמו תמיד להגיע אל העצב שמקפיץ את הברך ואני התגלגלתי מצחוק והתלוננתי וכשלא יכולתי עוד להתאפק ומיתרי קולי רועדים מצחוק צווחתי - "דיייי סבבבבא"..... וכשחזר הביתה, נכנס לו למיטה כי לא כל כך הרגיש טוב. ופתאום קרא לסבתא וזעק רק את שמה ולא יותר. פעם אחת. בספק קריאה ספק צעקה:"מ-ר-י-י-י-י-י-ם"... וסבתא חשה למיטתו והוא שכב שם בשקט. סגרו לו את השלטר. כיבו לי את הסבא שלי. נגמר לי הסבא. סבָּאָבָּא. ועכשיו אני מול המחשב, עם עיניים ולחיים לחות , המסך מטושטש ואני נורא מתגעגע גם לאבא וגם לאבא של אבא. ובחיי, שכה אחיה שאני עדיין חולם עליו לפעמים (וגם על סבתא). ועכשיו לא רק שאין לי לא את סבתא ולא את סבא אז גם אין לי את אבא. כלומר יש לי , אבל הוא כבר לא כל כך פעיל כמו פעם ולא כ"כ יפה כמו פעם ולא כ"כ חזק כמו פעם וממש לא כ"כ זקוף וגם לא כל כך חי ואני כבר לא כ"כ שמח כמו פעם ונורא עצוב לי להגיד לכם, אבל כנראה שכבר בכלל אני כנראה אף פעם לא אהיה יותר "כמו פעם". נשארו לי כנראה עוד כמה עשרות שנים של שיקום. אז ביי בנתיים. אני הולך להשתקם קצת עם הבנות בארוחת ערב. מממ... מוּסקה בשבילי והן רוצות ספגטי. שיהיה.