שני שירים שכתבתי אתמול שניהם עוסקים באותו נושא, אבל באמת שאין לי מושג למה כתבתי אותם. לא מצאתי משהו בתוכי שחשבתי שאני רואה מתוך בועה או משהו דומה, אולי אני צריך לעשות חושבין |:
ההכחשה – אותה כה אהבתי הייתה לי לרועץ מהבוקר עד הליל- ישבה ההכחשה במוחי ותבעה את חותמה לרעה. כי להכחיש מוליך למסקנה אולי יפה. אבל שגויה. ואז מוצא אני את עצמי כאדם בתוך בועה וכדי לפרוץ את הבועה צריך לומר את האמת – לעצמי. וזה הכי קשה.
ההכרח לראות הכל בקשת של צבעים יפים מכניס אותנו לבועה ואז כשהבועה מתפוצצת זה קשה. ויש דמעה כשהדמעה על לחיי נגרת חושב אני מדוע הסתכלתי על ה-כ-ל בקשת של צבעים יפים מהתחלה.
