כבד את אמא אדמה ../images/Emo188.gif
"דבר המדבר: כבד את אמא אדמה". צעק עליי משפט שחור ומשורטט באותיות תנ"כיות, מן המבנה שננטש בדרך יריחו, על העיקול שבקצה ים המלח, מטרים ספורים לפני מטע הדקלים. התחלתי לשתוק. שורות שורות של הרים בחום, צהוב, לבן ושחור, מצעד גאוות הטבע לקהל רבבות אבנים מתפקדות. מופע של עוצמה, רסיסי זיכרונות. רגבים רגבים של לבי הנמחץ תחת הסלעים, מבקש לפגוש דמותך בין המראות החבויים. "כבד את אמא אדמה", גלגלתי לעבר שי, הנוהג את הדרך אל העבר. אני מנסה לנשום, אך האובך מערפל את ריאותיי. השמיים קודרים, ההרים מנמנמים בכובד של אלפי שנות עייפות. זלגנו באיטיות אל 24 שעות של מיטת מלון ענקית וחדר אמבטיה מפואר, מסיבת הייטק הזויה אחת, ומסיבת סקס אחת שלא קרתה. אנחנו ידידים, כבר שנים, ולמרבה הפלא החלטנו לא להרוס את זה. בלילה ליטפתי את ראשו אל הסדינים הלבנים, ובבוקר הוא הלך לאמבטיה ולא יצא משם לפני שעברה חצי שעה ונשמעו כמה גניחות רמות שלא השאירו מקום לספק. אח"כ הוא יצא למרפסת הצופה אל ים המוות, והניח תפילין. קדושת הטוטפות הזכירה לי את האלוהים שמעבר לתאוותי, ושמחתי שמוקדם יותר יכולתי להגביה ראש מעבר למיצים ששטפו את ירכיי. יצאנו אל הדרך חזרה, גולשים בלאט אל השקט. יום שישי של תחילת מרץ, שמיים מעוננים של צהרי היום, בז' מסביב. הכבישים זרמו בעיגולים, פניות והתמזגויות, אל בין מבוכי השדים החומים וכחולו הקודר של הים. חיפשתי אותך. חיפשתי אותך על הגבעות, בקו האופק ובתוך המערות. הפכתי כל אבן של תובנה בראשי, קיוויתי למצוא למה הלכת, למה אהבתי אותך כל כך ולמה הכאב הוא גדול מנשוא. שאלתי את עצמי האם המדבר הוא שגרם לי לאהוב אותך, או שהחיפוש שלי אותך, זימן אותי אל המדבר. שאלתי האם אני אוהבת אותך, או את הרוח שנסכו בך הסלעים. חיפשתי גם אחר על פניך, אך הזיכרונות אחזו בדמותי, מושכות את נשמתי לעולם שהיה שלנו. * * * "Leh", חבל לדאק, אוגוסט 2005, הודו. החבר'ה יוצאים היום אל ה*גומפה, זאת שמולכת על העיירה המדברית, זאת שראיתי בחזיונותיי טרם פגשתי אותך, וזאת שאליה נשבעתי לטפס את אלפי המדרגות החצובות בהר בדרך אליה. אבל אני לא מצטרפת. אני יוצאת אתך, אל המדבר. אתה מגיע מאוחר בצהרים ואוסף אותי אל אופנוע האנפילד שלך, המצויר בפרחים צבעוניים. אנחנו מחליקים את שבילי הכורכר שליד הנהר היורד מגבעות הגסט האוס של החבורה שלנו, ואני עוטפת אותך מאחור באהבה חופשייה. אני לובשת חצאית פעמון ארוכה, סנדלים, וקפוצ'ון מצמר צבעוני. אתה לובש חולצה אדומה, מכנסיי ספק-נסיך-ספק-ליצן כתומות, ומעיל דו שכבתי. השיער שלי רטוב ממקלחת ה*באקט האחרונה. השמש לוהטת בפנינו בבערה נעימה והרי ההימלאיה נושבים בנו רוח מתריעה. אתה מגלגל בין ידיך את דוושת הגז ואנחנו גולשים בין רחובות Leh, על בתי הסלע החצובים בהר שלה, צריחי מקדשיה ויופי חורשותיה. לאט לאט נעלמים הרחובות, האנשים, השווקים והחנויות. אפילו בתי האבן הפזורים כיעלים על ההרים, מתחילים לימוג אל הקולות שנותרו מאחור. עוד עיקול אחד והמדבר נפרש לפנינו במלוא הדרו, עוצמתו וצליליו. אנחנו עפים מעל המראות, בולעים את שכרון המרחבים, מתמסרים לרוח. יד על הגז ושקט מכל עבר, שמיים תכולים, מרהיבים באינסופיותם, מישורי-עד לבנים. אלוהים עף אתנו, בתוכנו ולצידנו, אנחנו אוהבים. המשך
"דבר המדבר: כבד את אמא אדמה". צעק עליי משפט שחור ומשורטט באותיות תנ"כיות, מן המבנה שננטש בדרך יריחו, על העיקול שבקצה ים המלח, מטרים ספורים לפני מטע הדקלים. התחלתי לשתוק. שורות שורות של הרים בחום, צהוב, לבן ושחור, מצעד גאוות הטבע לקהל רבבות אבנים מתפקדות. מופע של עוצמה, רסיסי זיכרונות. רגבים רגבים של לבי הנמחץ תחת הסלעים, מבקש לפגוש דמותך בין המראות החבויים. "כבד את אמא אדמה", גלגלתי לעבר שי, הנוהג את הדרך אל העבר. אני מנסה לנשום, אך האובך מערפל את ריאותיי. השמיים קודרים, ההרים מנמנמים בכובד של אלפי שנות עייפות. זלגנו באיטיות אל 24 שעות של מיטת מלון ענקית וחדר אמבטיה מפואר, מסיבת הייטק הזויה אחת, ומסיבת סקס אחת שלא קרתה. אנחנו ידידים, כבר שנים, ולמרבה הפלא החלטנו לא להרוס את זה. בלילה ליטפתי את ראשו אל הסדינים הלבנים, ובבוקר הוא הלך לאמבטיה ולא יצא משם לפני שעברה חצי שעה ונשמעו כמה גניחות רמות שלא השאירו מקום לספק. אח"כ הוא יצא למרפסת הצופה אל ים המוות, והניח תפילין. קדושת הטוטפות הזכירה לי את האלוהים שמעבר לתאוותי, ושמחתי שמוקדם יותר יכולתי להגביה ראש מעבר למיצים ששטפו את ירכיי. יצאנו אל הדרך חזרה, גולשים בלאט אל השקט. יום שישי של תחילת מרץ, שמיים מעוננים של צהרי היום, בז' מסביב. הכבישים זרמו בעיגולים, פניות והתמזגויות, אל בין מבוכי השדים החומים וכחולו הקודר של הים. חיפשתי אותך. חיפשתי אותך על הגבעות, בקו האופק ובתוך המערות. הפכתי כל אבן של תובנה בראשי, קיוויתי למצוא למה הלכת, למה אהבתי אותך כל כך ולמה הכאב הוא גדול מנשוא. שאלתי את עצמי האם המדבר הוא שגרם לי לאהוב אותך, או שהחיפוש שלי אותך, זימן אותי אל המדבר. שאלתי האם אני אוהבת אותך, או את הרוח שנסכו בך הסלעים. חיפשתי גם אחר על פניך, אך הזיכרונות אחזו בדמותי, מושכות את נשמתי לעולם שהיה שלנו. * * * "Leh", חבל לדאק, אוגוסט 2005, הודו. החבר'ה יוצאים היום אל ה*גומפה, זאת שמולכת על העיירה המדברית, זאת שראיתי בחזיונותיי טרם פגשתי אותך, וזאת שאליה נשבעתי לטפס את אלפי המדרגות החצובות בהר בדרך אליה. אבל אני לא מצטרפת. אני יוצאת אתך, אל המדבר. אתה מגיע מאוחר בצהרים ואוסף אותי אל אופנוע האנפילד שלך, המצויר בפרחים צבעוניים. אנחנו מחליקים את שבילי הכורכר שליד הנהר היורד מגבעות הגסט האוס של החבורה שלנו, ואני עוטפת אותך מאחור באהבה חופשייה. אני לובשת חצאית פעמון ארוכה, סנדלים, וקפוצ'ון מצמר צבעוני. אתה לובש חולצה אדומה, מכנסיי ספק-נסיך-ספק-ליצן כתומות, ומעיל דו שכבתי. השיער שלי רטוב ממקלחת ה*באקט האחרונה. השמש לוהטת בפנינו בבערה נעימה והרי ההימלאיה נושבים בנו רוח מתריעה. אתה מגלגל בין ידיך את דוושת הגז ואנחנו גולשים בין רחובות Leh, על בתי הסלע החצובים בהר שלה, צריחי מקדשיה ויופי חורשותיה. לאט לאט נעלמים הרחובות, האנשים, השווקים והחנויות. אפילו בתי האבן הפזורים כיעלים על ההרים, מתחילים לימוג אל הקולות שנותרו מאחור. עוד עיקול אחד והמדבר נפרש לפנינו במלוא הדרו, עוצמתו וצליליו. אנחנו עפים מעל המראות, בולעים את שכרון המרחבים, מתמסרים לרוח. יד על הגז ושקט מכל עבר, שמיים תכולים, מרהיבים באינסופיותם, מישורי-עד לבנים. אלוהים עף אתנו, בתוכנו ולצידנו, אנחנו אוהבים. המשך