כבר היה עדיף שיכאב

[דאראמסאלה]

כבר היה עדיף שיכאב

כבר היה עדיף שיכאב
עברתי היום צילום רחם. נשכבתי והכנסתי את עצמי למצב היפנוטי (אני גם מורשית בהיפנוזה- בהזדמנות מי שצריכה היפנוזה לפני צילום יכולה לפנות אלי) ולא הרגשתי כלום. אבל כלום (מעבר להכנסת הספקולום שאינה ממש כיפית). הצילום קטסטרופה. רחם יש ואין מעבר לאף חצוצרה. תוך שימוש בקשרים נכנסתי לרופא של IVF (זה אחרי שחיכיתי יובלות לקבל את הצילום) כשאני מחזיקה את הדמעות בכח. תהיה לנו פגישה יותר מסודרת בשבוע הבא, אבל איך שזה נראה הולכים ללפרוסקופיה (שלא ממש משמחת אותי בהכירי את עולם הרפואה) ואחכ IVF. רק צירוף האותיות הזה עושה לי רע. בכיתי כל הדרך לחניה. קיויתי שלא יעבור מישהו ממכרי. בקושי הצלחתי לדבר עם בן זוגי בטלפון. אני אמנם רק בת 33 אבל לחוצה מהזמן שחולף, מה עוד שצפויים כמה עיכובים בירוקרטיים בדרך. לפחות אני שמחה שמשלב מסוים הצלחתי להלחיץ קצת את הרופאים ולא להתמזמז- הרי לי היתה מין תחושה שיש בעיה מכאנית (למרות ש"יש לי תחושה" אינו נימוק רפואי מקובל...). לפחות בשבוע הבא נחסכו לי כמה ביקורים באולטראסאונד והתפנה קצת זמן לכייף, אבל באמת שהייתי מוותרת. לא בא לי לעשות כלום היום ואוטוטו אני צריכה להוציא ילד מהגן ולא לבכות לידו. בא לי רק ללקק את פצעי הנפש בשקט.

 

[רחל5]

בואי נסתכל על כמה צדדים חיוביים

כבר היה עדיף שיכאב
עברתי היום צילום רחם. נשכבתי והכנסתי את עצמי למצב היפנוטי (אני גם מורשית בהיפנוזה- בהזדמנות מי שצריכה היפנוזה לפני צילום יכולה לפנות אלי) ולא הרגשתי כלום. אבל כלום (מעבר להכנסת הספקולום שאינה ממש כיפית). הצילום קטסטרופה. רחם יש ואין מעבר לאף חצוצרה. תוך שימוש בקשרים נכנסתי לרופא של IVF (זה אחרי שחיכיתי יובלות לקבל את הצילום) כשאני מחזיקה את הדמעות בכח. תהיה לנו פגישה יותר מסודרת בשבוע הבא, אבל איך שזה נראה הולכים ללפרוסקופיה (שלא ממש משמחת אותי בהכירי את עולם הרפואה) ואחכ IVF. רק צירוף האותיות הזה עושה לי רע. בכיתי כל הדרך לחניה. קיויתי שלא יעבור מישהו ממכרי. בקושי הצלחתי לדבר עם בן זוגי בטלפון. אני אמנם רק בת 33 אבל לחוצה מהזמן שחולף, מה עוד שצפויים כמה עיכובים בירוקרטיים בדרך. לפחות אני שמחה שמשלב מסוים הצלחתי להלחיץ קצת את הרופאים ולא להתמזמז- הרי לי היתה מין תחושה שיש בעיה מכאנית (למרות ש"יש לי תחושה" אינו נימוק רפואי מקובל...). לפחות בשבוע הבא נחסכו לי כמה ביקורים באולטראסאונד והתפנה קצת זמן לכייף, אבל באמת שהייתי מוותרת. לא בא לי לעשות כלום היום ואוטוטו אני צריכה להוציא ילד מהגן ולא לבכות לידו. בא לי רק ללקק את פצעי הנפש בשקט.

בואי נסתכל על כמה צדדים חיוביים
1. כמו שאמרת, פטור מאולטרסאונדים בשבוע הבא. 2. נמצאה הבעיה. 3. IVF הומצא במיוחד לבעיה זו! אין בעית ביציות, אין בעית זרע, עוקפים את החצוצרות ובא לציון גואל! (אני מקווה שאני לא טועה - ידועה לכם עוד בעיה?) 4. היה מקרה בפורום פוריות של מישהי עם חצוצרות סתומות שעברה צינתור חצוצרות והרתה ספונטאנית. למעשה, היה גם כאן מקרה של חברה טובה שלי שעם חצוצרה אחת שנראתה סתומה בצילום רחם (השניה הוצאה בעקבות הריון מחוץ לרחם), הרתה ספונטאנית... בחיי... בלפרוסקופיה יראו מה בדיוק הסיפור של החצוצרות האלה. תנסי להתעודד, ותעדכני. אשמח לשמוע ממך.

 

[קייצית]

אוי באמת קצת מכה../images/Emo122.gif

כבר היה עדיף שיכאב
עברתי היום צילום רחם. נשכבתי והכנסתי את עצמי למצב היפנוטי (אני גם מורשית בהיפנוזה- בהזדמנות מי שצריכה היפנוזה לפני צילום יכולה לפנות אלי) ולא הרגשתי כלום. אבל כלום (מעבר להכנסת הספקולום שאינה ממש כיפית). הצילום קטסטרופה. רחם יש ואין מעבר לאף חצוצרה. תוך שימוש בקשרים נכנסתי לרופא של IVF (זה אחרי שחיכיתי יובלות לקבל את הצילום) כשאני מחזיקה את הדמעות בכח. תהיה לנו פגישה יותר מסודרת בשבוע הבא, אבל איך שזה נראה הולכים ללפרוסקופיה (שלא ממש משמחת אותי בהכירי את עולם הרפואה) ואחכ IVF. רק צירוף האותיות הזה עושה לי רע. בכיתי כל הדרך לחניה. קיויתי שלא יעבור מישהו ממכרי. בקושי הצלחתי לדבר עם בן זוגי בטלפון. אני אמנם רק בת 33 אבל לחוצה מהזמן שחולף, מה עוד שצפויים כמה עיכובים בירוקרטיים בדרך. לפחות אני שמחה שמשלב מסוים הצלחתי להלחיץ קצת את הרופאים ולא להתמזמז- הרי לי היתה מין תחושה שיש בעיה מכאנית (למרות ש"יש לי תחושה" אינו נימוק רפואי מקובל...). לפחות בשבוע הבא נחסכו לי כמה ביקורים באולטראסאונד והתפנה קצת זמן לכייף, אבל באמת שהייתי מוותרת. לא בא לי לעשות כלום היום ואוטוטו אני צריכה להוציא ילד מהגן ולא לבכות לידו. בא לי רק ללקק את פצעי הנפש בשקט.

אוי באמת קצת מכה

ואפשר להבין בהחלט את ההרגשה שלך. אהבתי מאוד את הגישה של רחל, אופטימיות מהולה במעשיות. לפחות יודעים מה הבעייה, ובאמת טוב שלא נתת להם יותר מדי לבזבז זמן. אבל מה אומר ומה אגיד דארא יקרה התסכול מובן, הרצון לבכות עוד יותר, אני מאמינה בבכי, אני חושבת שהוא בריא ושזה יוביל אותך למקום יותר טוב. אני גם שונאת לבכות ליד בני, וזה לא קורה כי תמיד כשאני לידו אני מיד נכנסת לתוך מה שקורה אתו והכל נראה יותר יפה, מצחיק ומדהים קל לי מאוד לשכוח מעצמי לידו, זאת הפריבילגייה הגדולה שלנו כאן. אני בטוחה שתוכלי למצוא את הזמן להיות עם עצמך היום אם זה מה שאת צריכה אז זה בהחלט מגיע לך. לגבי התחושות, אולי הן לא מהוות נימוקים רפואיים מקובלים, אבל התחושה היא מה שקובעת אצלי לפחות, למדתי לא לזלזל בתחושות הבטן לתת להן להוביל אותי מה שמאפשר לי להוביל את מי שצריך (לצורך העניין הרופאים). שיהיה לך סוף שבוע (השבוע הזה עבר כל כך מהר) מלא פינוקים, שקט וכיף. קייצית

 

[רוצה עוד 1]

גם אני חשבתי שאלו דווקא חדשות טובות

כבר היה עדיף שיכאב
עברתי היום צילום רחם. נשכבתי והכנסתי את עצמי למצב היפנוטי (אני גם מורשית בהיפנוזה- בהזדמנות מי שצריכה היפנוזה לפני צילום יכולה לפנות אלי) ולא הרגשתי כלום. אבל כלום (מעבר להכנסת הספקולום שאינה ממש כיפית). הצילום קטסטרופה. רחם יש ואין מעבר לאף חצוצרה. תוך שימוש בקשרים נכנסתי לרופא של IVF (זה אחרי שחיכיתי יובלות לקבל את הצילום) כשאני מחזיקה את הדמעות בכח. תהיה לנו פגישה יותר מסודרת בשבוע הבא, אבל איך שזה נראה הולכים ללפרוסקופיה (שלא ממש משמחת אותי בהכירי את עולם הרפואה) ואחכ IVF. רק צירוף האותיות הזה עושה לי רע. בכיתי כל הדרך לחניה. קיויתי שלא יעבור מישהו ממכרי. בקושי הצלחתי לדבר עם בן זוגי בטלפון. אני אמנם רק בת 33 אבל לחוצה מהזמן שחולף, מה עוד שצפויים כמה עיכובים בירוקרטיים בדרך. לפחות אני שמחה שמשלב מסוים הצלחתי להלחיץ קצת את הרופאים ולא להתמזמז- הרי לי היתה מין תחושה שיש בעיה מכאנית (למרות ש"יש לי תחושה" אינו נימוק רפואי מקובל...). לפחות בשבוע הבא נחסכו לי כמה ביקורים באולטראסאונד והתפנה קצת זמן לכייף, אבל באמת שהייתי מוותרת. לא בא לי לעשות כלום היום ואוטוטו אני צריכה להוציא ילד מהגן ולא לבכות לידו. בא לי רק ללקק את פצעי הנפש בשקט.

גם אני חשבתי שאלו דווקא חדשות טובות
מצאו מה הבעייה ועכשיו ניתן לטפל בה! בעיני זה עדיף עשרות מונים על פני מצב של "אי-פוריות בלתי מוסברת". עם זאת, אני בהחלט מבינה את הצורך שלך להתאבל על הגילוי המעציב, שבניגוד לפעם הקודמת, הפעם בקלות זה לא ילך. כשאני מביטה אחורה על המסלול שאני עברתי עד להריון המיוחל, אני רואה תהליך של סחף הדרגתי או אולי דווקא תהליך של הסלמה, שלב אחרי שלב. בתחילה, אחרי שמספר חודשים זה לא הלך טבעי, למדתי את שיטת השמ"פ (שיטת המודעות לפוריות). מדדתי חום, עקבתי אחר ההפרשות ומיקום צוואר הרחם ובמקביל השתמשתי בערכות ביוץ כדי לתזמן את המפגש זרע-ביצית. אחרי כחצי שנה כזו, פניתי לגינקולוג שלי ששלח אותי למעקב זקיקים. לא ציפיתי שנזדקק ליותר מכך. אחרי שזה לא עזר, עברתי למומחי הפוריות של רמת-מרפא שפסקו שיש צורך באיקקלומין + הזרעות. לא היה לי כל ספק שזה יספיק ולא נגיע לשלב הזריקות, שהרי אין לנו בעיית פוריות. יש לנו שתי ראיות לכך בבית, לא? לא אלאה אותך בכל פרטי ההסיטוריה שלי, אבל העקרון הוא שבכל פעם נמצא הצורך לעלות מדרגה, ובכל שלב, אחרי מספר נסיונות, מתחילים להתכונן נפשית לעליית המדרגה הבאה, למרות שכל הזמן מקווים שלא יהיה בכך צורך. בכל שלב כזה יש אלמנט של הסתגלות והשלמה, שאינם קלים ומובנים מאליהם. תרשי לי לנקוט בגישה הפרקטית. כפי שכתבה לך רחל, שתי אופציות לפנייך, ואחרי שתתרגלי למצב תגלי שאף אחת מהן איננה סוף העולם. אני עברתי צינטור חצוצרות בעקבות חסימה בצד אחד ויכולה להעיד שזוהי פרוצדורה לא הרבה יותר מסובכת מצילום הרחם. לא עברתי לפורוסקופיה ואינני יודעת איך זה, אבל כדאי אולי לשאול בפורום פוריות ולקבל יותר פרטים. צינטור החצוצרות אפשרי רק כאשר החסימה היא פרוקסימלית, כלומר בצד הקרוב לרחם ולא עמוק יותר לכיוון החצוצרה. "לאקי עדי", שחובקת תינוק בן כחצי שנה, הרתה ספונטאנית אחרי הצינטור. המומחה בארץ הוא פרופ' אילן טור-כספא. עד כמה שזכור לי הוא השנה בחו"ל ומחליף אותו ד"ר טוגנדרייך. זה נעשה באסותא ולמבוטחות "מכבי" זה ללא כל תשלום. מעט רופאים יחסית ממליצים לעשות את הצינטור, לא בגלל שאיננו מומלץ, אלא כי ידם קצת קלה על הדק ה-IVF. הצינטור יכול למנוע את הצורך ב-IVF וכדאי לשקול את האופציה. באשר ל-IVF - עברתי שניים כאלה וחי נפשי שזה לא היה נורא! נכון, זה כרוך בהרדמה ובכל הרדמה יש סיכון מסויים. אבל בשנתיים שלי כאן בפורומים לא שמעתי על אף מקרה של בעייה קשה בעקבות ההרדמה הזו. תבכי לך כמה שאת צריכה, דאראמסאלה יקירתי. ומותר גם להיות עצובה ליד הילד. אז הוא יידע שגם אמא עצובה לפעמים והעולם לא מתמוטט... תמצי את האבל עד הסוף ואחר כך תנצלי את הפנאי שנוצר לכייף ולצניחות חופשיות

. יהיה בסדר, יקירה. בחיי שיהיה.

 

[דאראמסאלה]

תודה לכל הנשמות הטובות

גם אני חשבתי שאלו דווקא חדשות טובות
מצאו מה הבעייה ועכשיו ניתן לטפל בה! בעיני זה עדיף עשרות מונים על פני מצב של "אי-פוריות בלתי מוסברת". עם זאת, אני בהחלט מבינה את הצורך שלך להתאבל על הגילוי המעציב, שבניגוד לפעם הקודמת, הפעם בקלות זה לא ילך. כשאני מביטה אחורה על המסלול שאני עברתי עד להריון המיוחל, אני רואה תהליך של סחף הדרגתי או אולי דווקא תהליך של הסלמה, שלב אחרי שלב. בתחילה, אחרי שמספר חודשים זה לא הלך טבעי, למדתי את שיטת השמ"פ (שיטת המודעות לפוריות). מדדתי חום, עקבתי אחר ההפרשות ומיקום צוואר הרחם ובמקביל השתמשתי בערכות ביוץ כדי לתזמן את המפגש זרע-ביצית. אחרי כחצי שנה כזו, פניתי לגינקולוג שלי ששלח אותי למעקב זקיקים. לא ציפיתי שנזדקק ליותר מכך. אחרי שזה לא עזר, עברתי למומחי הפוריות של רמת-מרפא שפסקו שיש צורך באיקקלומין + הזרעות. לא היה לי כל ספק שזה יספיק ולא נגיע לשלב הזריקות, שהרי אין לנו בעיית פוריות. יש לנו שתי ראיות לכך בבית, לא? לא אלאה אותך בכל פרטי ההסיטוריה שלי, אבל העקרון הוא שבכל פעם נמצא הצורך לעלות מדרגה, ובכל שלב, אחרי מספר נסיונות, מתחילים להתכונן נפשית לעליית המדרגה הבאה, למרות שכל הזמן מקווים שלא יהיה בכך צורך. בכל שלב כזה יש אלמנט של הסתגלות והשלמה, שאינם קלים ומובנים מאליהם. תרשי לי לנקוט בגישה הפרקטית. כפי שכתבה לך רחל, שתי אופציות לפנייך, ואחרי שתתרגלי למצב תגלי שאף אחת מהן איננה סוף העולם. אני עברתי צינטור חצוצרות בעקבות חסימה בצד אחד ויכולה להעיד שזוהי פרוצדורה לא הרבה יותר מסובכת מצילום הרחם. לא עברתי לפורוסקופיה ואינני יודעת איך זה, אבל כדאי אולי לשאול בפורום פוריות ולקבל יותר פרטים. צינטור החצוצרות אפשרי רק כאשר החסימה היא פרוקסימלית, כלומר בצד הקרוב לרחם ולא עמוק יותר לכיוון החצוצרה. "לאקי עדי", שחובקת תינוק בן כחצי שנה, הרתה ספונטאנית אחרי הצינטור. המומחה בארץ הוא פרופ' אילן טור-כספא. עד כמה שזכור לי הוא השנה בחו"ל ומחליף אותו ד"ר טוגנדרייך. זה נעשה באסותא ולמבוטחות "מכבי" זה ללא כל תשלום. מעט רופאים יחסית ממליצים לעשות את הצינטור, לא בגלל שאיננו מומלץ, אלא כי ידם קצת קלה על הדק ה-IVF. הצינטור יכול למנוע את הצורך ב-IVF וכדאי לשקול את האופציה. באשר ל-IVF - עברתי שניים כאלה וחי נפשי שזה לא היה נורא! נכון, זה כרוך בהרדמה ובכל הרדמה יש סיכון מסויים. אבל בשנתיים שלי כאן בפורומים לא שמעתי על אף מקרה של בעייה קשה בעקבות ההרדמה הזו. תבכי לך כמה שאת צריכה, דאראמסאלה יקירתי. ומותר גם להיות עצובה ליד הילד. אז הוא יידע שגם אמא עצובה לפעמים והעולם לא מתמוטט... תמצי את האבל עד הסוף ואחר כך תנצלי את הפנאי שנוצר לכייף ולצניחות חופשיות

. יהיה בסדר, יקירה. בחיי שיהיה.

תודה לכל הנשמות הטובות